אז זהו, אני כאן.
לא ידעתי למה לצפות, אז החלטתי שאזרום. שלא תחשבו לרגע שלזרום בא לי טבעי. כשהגעתי כבר היתה חבורה קולנית סביב אחד השולחנות. הזמנתי חצי קרלסברג ( זה בערך הכמות שאני שותה בחצי שנה ) והתישבתי בקרבתם מקשיבה לדיון אקדמי על המשמעויות של מסירת שליטה לשולט על ידי הנשלטת. לאט לאט המועדון מתמלא, הצלחתי לשוחח עם מספר חברים אבל השיחה לא התקדמה לשום מקום. אני די מקנאה באלה שנכנסים, נגשים ואומרים שלום שמי xxxx ומתחילים לקשקש. השיחות קולחות אבל חלקם סתמיות ואני חושבת לעצמי שכבר עשרים וחמש שנים לא ניסיתי לפתח שיחה עם מישהו זר. תופסת לי ספה ומתמרחת עד שהראש יפסיק להסתובב. מנצלת את הזמן לכתוב לכם. הייתי שמחה אם זוגתי היתה לידי עכשיו. כל כך רוצה לחבק אותה ולומר לה עד כמה היא מרכז חיי. אני חושבת שכשהיא לצידי אני יותר משוחררת. רוצה להגיד לה עד כמה אני רחוקה מהדימוי הפלרטטני שלי בעיניה. אני רוצה להודות לריינבו על הארגון וההזדמנות להכיר חברים מהקהילה. בסופו של דבר לא הצלחתי לקשר פרצופים לניקים בקלוב אבל אולי בפעם הבאה.
