אתמול, אחרי שיחה די קשה עם רונית הרגשתי צורך להכניס את דנה להקפאה עמוקה לתקופה בלתי מוגבלת. הרגשתי חנוקה, בדרך ללא מוצא, הגעתי הכי רחוק שרונית מאפשרת, בקושי אמצע הדרך מבחינתי. להמשיך ככה זה להיכנע לפחד, לבושה, לבורות של האספסוף. להמשיך כך זה כמו לדעת לשחות היטב אבל מרשים לך רק ברדודים. אז ברגעי משבר אני מוכנה לוותר גם על הרדודים. זה כמו לקחת ילדה מאפריקה, לתת לה לחוות חיים במערב ואז להחזיר אותה הביתה. זו ממש התעללות. אין לי תלונות על רונית, להיפך, יש לי רק שבחים על הדרך שהיא עוברת איתי. אני מרגישה שאני מעמידה אותה במצבים ממש קשים ובמקביל אני לא ממש מרוצה מהמקום שבו אני עומדת. המלאכית ששומרת עלי נתנה לי לפרוק את שעל ליבי ומוססה את התסכול שלי. היא עודדה אותי להאזר בסבלנות, משהו בטוח ישתנה ויביא לעתיד ורוד יותר.
סיימתי כעת לצפות בסרט "נמס בגשם" וכולי רטובה מבכי. כל כך כואב למרות הסוף המעודד. כל הזמן שמתי את עצמי במקום אנה. טוב, חפרתי לכם מספיק, צריכה לקום בעוד שלוש שעות אבל לא הייתי מסוגלת להתנתק מהסרט. אז לילה טוב/ בוקר טוב מקווה שכשאתעורר הכל יהיה מאחורי.
