כבר לא שותקת

אני יודעת שגזרתי על עצמי שתיקה בתקופה הבאה עלינו לטובה, אבל הרגשתי צורך לעדכן את חברותי וחברי הדואגים לנו כאן. אז קודם כל תמשיכו לדאוג, עדיין לא הגענו לתחתית. רונית ואני אומנם דיברנו וליבנו את נושא הגבולות שלנו אבל אנו רחוקות מהסכמות. בראשון עברתי את טיפול הלייזר האחרון שלי ורציתי להפרד ממנהלת הסניף אז החלטתי לעלות על מדי דנה תמימים, חולצה לבנה אורירית ומכנס פסים בורוד ולבן. הטיפול היה מצויין והמטפלת מושלמת. ביציאה החלטתי להגיד שלום לעוד חברה ועברתי דרך דוכן המניקור. גם שם האחראית (שרואה את דנה בפעם הראשונה. לפני כן היא זו שמרחה לי לק כשהבת שלי ראתה אותי באמצע הפינוק) מפרגנת לי, אני עוצרת לידה ודופקת סיבוב דאווין, מסמיקה מהמחמאות. לצידה יושבות שתי עובדות נוספות ושלוש לקוחות. כולן מחייכות פרט לאחת. אני זורקת אליה מבט חטוף והלב שלי מחסיר כמה פעימות. זו אמא של חברה של הקטנה שלי. לא יודעת אם היא זיהתה אותי או לא, הבטחתי לעשות סיבוב ולחזור אליהן אבל פשוט עפתי משם ולא חזרתי. אני בטוחה שהיא יכולה להשלים את הפאזל הזה לבד. לא סיפרתי על כך לרונית וגם אין סיכוי שאשתף אותה בכך. זה רק יכניס אותה ללחץ ומתח מיותר. אם זה יתפוצץ לנו בפרצוף אז שוב אני צודקת כרגיל, אבל מפסידה במערכה. רונית חזרה והבהירה לי שאת ההתמודדות עם המציאות החדשה היא כנראה תעשה בלעדי. באופן אישי אני חושבת שאלו דיבורים מהפה לחוץ ובשעת מבחן יהיה פיצוץ גדול וארוך אבל נשאר יחד. אבל דקירות הסכין שקיבלתי מרונית כבר עכשיו, לא יגלידו בזמן הקרוב. את סיבוב הפרידה שלי מדנה עשיתי למחרת בערב מרגש שבו שיתפתי חברה נוספת לעבודה בחיים הכפולים שלי אבל את זה אשאיר ליום אחר עם מצב רוח טוב יותר. אני כבר לא יודעת איזו תוצאה אני מעדיפה לקבל, שתיהן גרועות באותה המידה.