בזמן האחרון אני מאבדת את הסבלנות שלי. לא משהו ספציפי, לא יודעת למקד, פשוט כל שטות שורפת לי עוד פיוז. זו יכולה להוית שיחה בין רונית ואמא שלה שלא מתקדמת לשום מקום, או כשרונית שואלת אותי שוב את אותה השאלה אחרי שכבר עניתי בדיוק שניה לפני או כשהגדולה שלי מנסה במשך עשר דקות לבצע חניה למרות שכר עברו שלושה חודשים...
חברה יקרה אמרה לי שאני חייבת לדבר עם מישהו מקצועי, שמשהו עובר עלי בלי קשר לדנה. בגדול, אני לא חושבת שאדם אחר יכול לתת לי עצות טובות יותר ממה שאציע לעצמי, אבל אולי כמו שלא ידעתי שאוהב לכתוב כך אגלה שאני אוהבת לדבר. כלומר אני יודעת שאני אוהבת לדבר, בעיקר בלתת עצות לאחרים ולהרצות ולהטיף אבל בשום אופן לא לפתוח את הלב ולשתף זרים בחיים שלי (אתם כבר מזמן לא זרים). חוץ מזה אני יודעת איך זה מתחיל, אבל אף פעם לא אדע איך זה יגמר ומתי ולמי בכלל יש עכשיו כסף פנוי ל"פינוקים" כאלה. אז אחרי לבטים רבים עשיתי את הצעד הראשון וכתבתי לפסיכולוגית שרונית ואני מכירות מעריכות ואוהבות. יש לה כורסא די נוחה וקפה טוב אז מקווה שיהיה בסדר.
