יום ראשון בערב, הבילוי האולטימטיבי שלנו בשנה האחרונה הוא בלימה לימה מתמכרות לדביקות ארויזיונית עם חבורה נפלאה בקהל וחבורה מהממת על הבמה. כאן למדתי להזיז את התחת, להניע את הגוף, להעיף ידיים, בקיצור לשים זין על כולם ולהשתחרר. גם לפני כן שמתי זיין על כולם אבל כאן אני ממש מיישמת ונהינת מכל רגע.
היום זו הפעם הראשונה שרונית ואני הגענו בלי דנה. ולא במפתיע חזרתי למצב קטטוני. לא מסוגלת לזוז, מתמוגגת מהמוזיקה מהקצב ובעיקר מהלהקה המופלאה על הבמה. אם שכחתי אז כאן המקום לפרגן ליורופאלש שמככבת על הבמות כבר עשרים שנים ובחודשים האחרונים לא נחה לרגע. הדקות הראשונות היו כל כך מחממות את הלב כשהתקבלנו בחיבוקים ונשיקות. אפילו החמיאו לי שאני סקסי (דנה אף פעם לא זכתה למחמאות כאלה). אבל ככול שעוברות הדקות מתגברת תחושת ההחמצה שלפחות מבחינתי היה יכול להיות הרבה יותר מרגש וחי. מכירים את הפרסומת של הילד שאומר "הם לא מבינים שאני רוצה אבל לא יכול"? בדיוק כך אני מרגישה עכשיו. נטועה באדמה, הרגליים לא זזות ורק בדמיון אני אחת מהם על הבמה. טוב, קיטרתי מספיק, חוזרת לחברים בפנים.
ובלי קשר אלי, מי שלא חווה את היורופאלש, זה הזמן לסגור פערים. לימה לימה יום ראשון.
להתראות
דנה