את השבוע שעבר פתחתי בשלושה ימים באילת. הייתי צמודה לחברה טובה שגם נסעה איתי את הדרך הלוך וחזור. רוב הזמן היה פשוט מושלם (כולל בנסיעה). בדרך חזרה החברה אומרת לי שהיתה שמחה לעוד כמה ימים כאלה, אני ויתרתי על התוספת הזו . אמרתי לה שאני מתגעגעת לחיבוק של רונית, או יותר מדוייק לרגעים שבהם אני מציקה לה כשהיא צמודה לכיור ואני אליה. מתגעגעת לחיבוק של הנסיכה הקטנה שלי שבאותו בוקר שואלת אותי מה קניתי לה מתנה תוך הבטחה לאהוב לנצח כל מה שאבחר להביא לה. אני דומעת ונחנקת, רוצה כבר להגיע הביתה. כל הדרך למרכז היתה קסומה, המוזיקה, החברה שלא צריכה לדבר אלא פשוט להיות שם לידי, הנוף שמרחיב את הלב. המשך הדרך כבר החזירה אותי לשיגרה. ערב יום הזיכרון ואני כבר מבינה שאת הצפירה אני אעביר בדרך ולא עם הנסיכות שלי בבית. אני כבר באוירת יום הזיכרון, נכנסת הביתה והגדולה מזהירה אותי ב "צפה פגיעה מאמא", רק זה היה חסר לי עכשיו. אני מיד מבינה שאין מה לבנות על זמן איכות עם רונית למחרת (שתינו לא עבדנו). לאחר חקירה קצרה התברר לי שלא התקשרתי מספיק פעמים הביתה לברר כיצד הן מסתדרות בלעדי, שאני חיה כמו רווקה. אין לי שום סיכוי לנצח בויכוח הזה ולכן ויתרתי מראש ושמרתי מרחק. עברו מאז ארבעה ימים, טעמה של אילת נמוג כלא היה ואני נשארת מתוסכלת לא פחות מרונית. נמאס לי להתנצל על שטויות אבל כמה זמן אצטרך לשחק בברוגז הדפוק הזה?
לפני 4 שנים. 11 במאי 2019 בשעה 20:27
