מדי פעם יש לנו במשרד מרצה אורח בנושא כללי. בפעמים האחרונות המרצים היו קרובי משפחה של העובדים (בן זוג ואמא). הביג בוסית מעודדת אותנו להזמין את הקרובים שלנו ואחרי ההרצאה ביום השואה פנטזתי על האופציה שאני אזמין את אחותי התאומה והאהובה, דנה לשיחת חשיפה בפני מאה וחמישים קולגות. זה כמובן יתחיל בחשיפה אישית מול הביג בוסית שזה כשלעצמו סיכון לא קטן. אני חושבת שהיא אישה מדהימה, חכמה, פתוחה ומאוד קולית. אבל עדיין יש את הסיכוי שנחשפתי בפניה והיא לא תרים את הכפפה. בבוקר האירוע אני מגיעה מתוקתקת עם גלימה שמכסה את כולי. חמשת המלאכיות שלי ישבו קרוב ל"במה" ואני אכנס לאולם יחד איתם אחרי שהבוסית תסיים את דברי הפתיחה העמומים. חיבוק קבוצתי עם המלאכיות ומתחילים, הגלימה יורדת. זהו. אין דרך חזרה, המסך הורם, כולם רואים את דנה. עד כאן הכל מאוד ברור לי, מכאן ואילך הדברים זורמים בצורה מאוד דינאמית. לא יודעת כמה צחוקים יהיו, כמה שבחים אקבל, כמה שאלות רציניות, כמה נעלבים יהיו כשיגלו שהם לא היו שותפי סוד. יש לי כל כך הרבה דברים לומר ולהסביר ולמה בכלל ולמה עכשיו ורונית והבנות ואיך ממשיכים מכאן ואיך אני מתכוונת להגיע לישיבות עם הלקוחות. אני חושבת על זה עכשיו ומרגישה מסוחררת. ואז, בעוד כמה דקות תשתחל חזרה למוחי ההבנה שזה לא יקרה כל עוד רונית בחיים (לא מבינה למה אי אפשר להסתדר בלי להרוג מישהו).
בינתיים אני אמשיך לערוך את ההרצאה שלי. אולי ביום מן הימים....
סופ"ש קסום
דנה