מיום ליום קשה לי יותר לשוטט כאן. משהוא כבה בי, נכנסת בחוסר חשק, חסרת סבלנות לפוסטים עמוקים. אני יודעת שאני עושה עוול לחברים ולחברות שלי כשאני לא משקיעה את תשומת הלב הנדרשת לקרוא את מה שכתבו בדם ליבם. אני רואה בעיניים עצומות לרווחה כיצד אני שוקעת לדכדוך שמשפיע על כל בני המשפחה, מחכה למצוא כבר את הנקודה הנמוכה ביותר שממנה אתחיל לטפס חזרה. לפני פחות מחודש קניתי את בגד הים הראשון שלי, שלם, שחור ולבן, קאפים גדולים לעומת הסיליקונים שיש לי. בדיוק לפני שבוע חידשתי אותו בהליכה על קו המים מחוף הצוק להרצליה ובחזרה. לפני היציאה לרכב התיישבתי לשתות קפה עם כל הגיל השלישי שישבו לקשקש. בשישי האחרון רציתי שוב אבל יצא משהוא דומה ואפילו טוב יותר. בדרך הביתה עוצרת לתדלק באם הדרך. ביציאה מהתחנה אני מבחינה בצעירונת יושבת ברכב ומעשנת עם דלת פתוחה ורגלים בחוץ כי אסור באוטו. אני מחמיאה לה על הפוזה וזוכה בחיוך מהמם ופרגון על הפאה. מפה לשם מתפתחת שיחה ואני ממליצה לה על פינה שקטה בחוף עבורה ועבור בן הזוג שלה. לפני שאנו נפרדות היא מתוודה בפני שהיא לא מדברת עם אביה כבר כמה שנים למרות שהם גרים יחד באותו בית. היא היתה נותנת הכל תמורת קצת יחס חם מאביה ובכלל לא היה מזיז לה מה הוא לובש.
ואני למדתי שהכל תלוי בנקודת המבט.