מי היה מאמין שאפשר לצאת לחופשה
עם ילדים ועדיין להרגיש בחופש?
המלאכית השומרת הראשונה שלי הצליחה
די בקלות לפתות את רונית ואותי להצטרף
אליהם לנופש בטאבה. בפעם האחרונה שהייתי בסיני,
היא עוד היתה שלנו. הנחתי שיהיה קצת יותר רגוע מאילת
אבל לא ציפיתי לכזה שקט מבורך. כבר שלושה ימים
שהבנות מבלות עם רונית בבריכה כשאני גונבת לי שעה
פה ושעה שם להשתזף בשקט בחוף. בהתחלה עוד לבשתי את הביקיני הקטן שלי אבל כשהבנתי שהחוף לא יתמלא
באנשים והוא כמעט כולו עבורי בלבד, הפקרתי את עכוזי
לשמש בתקווה שאספיק להעלים סימני שיזוף. הדקות
המתוקות האלה מזכירות לי את סצנת הסיום ב"חומות של
תיקווה", חוף בתולי ריק ונקי. בא לי לבכות מהמחשבה
שמחר זה יגמר. הפעם השארנו את דנה בבית אבל כמו
שבכל חופה שוברים כוס לזכר חרבן ירושלים כי אין שמחה
בלי קצת עצב כך גם אצלינו. בערב שלפני החופש הרגשתי
צורך בלתי נשלט לקחת משהו מדנה איתי, אז קפצתי לקניון
לדוכן מניקור שלי ועשיתי מניקור עם מחזק חלבי. רונית לא
הסתירה את מורת רוחה מכך, בטוחה שאני עושה הכל כדי
לחשוף את דנה. הגדולה שלי שאלה אותי אם מרחתי לק
ועניתי לה בשיא הטבעיות שזה רק מחזק כי ציפורן אחת
עומדת להשבר לי באמצע ובזה נגמרה השיחה בנושא.
מאז יש לנו עליות וירידות כל יום. לפני שיצאנו, מאוד
התאכזבתי להשאיר את דנה בבית למרות שברור לי שדנה
לא מתאימה לסוג נופש שכזה אבל במשך הימים כאן
הקטנות קבלו זמן איכות עם אבא שלהן ואני מקווה שגם
רונית מרגישה כך.
אז להשתמע בארץ,
את הפוסט הבא תחזור דנה לכתוב.
זהו צריכה להתהפך על הבטן , הישבן שלי
עדיין לא השחים מספיק.