הפוסט הזה אמור היה להיות אופטימי וחם וחושני
לקראת השנה החדשה.
אפילו התכוונתי להעלות תמונה ראשונה שלי כאן.
אבל כמו תמיד כל תכנית היא בסיס לשינויים.
אז הפוסט הזה הופך למכתב פרידה.
פרידה מאישה יקרה שליוותה אותי בשלושים השנים
האחרונות.
לובה יקירתי, הגיע הזמן לשחרר. מבטיחה לך שנסתדר
כאן. כבר חמש עשרה שנים שאת מחכה לרגע הזה,
להתאחד עם בנך יחידך אשר אהבת.
אנחנו ניקח איתנו את האהבה שלך לנכדים, את השטודל
תפוחים והשניצל עם הציפס והקרטושקס שדאגת להכין
לקטנות כשחזרו מהגן ובית הספר.
אחרי כל הסבל שאת עברת בשנים האחרונות, מגיעה לך
קצת מנוחה.
אם לא הצלחת לשמוע, אז כולם כבר באו להפרד, גם
הבנות שלך הצליחו לשחרר אותך.
אתמול בלילה אחרי שיצאנו ממיטתך אמרתי לרונית
שאין מצב שאת תעלמי לנו בלילה כי כל הזמן החדר
שלך מואר ואת הרי פולניה... יכולה רק בחושך.
אני חושבת שאני היחידה במשפחה שרואה ברכה בסוף
הזה. אז תקשיבי לי, אל תתרגשי מכל הבכי שמסביב,
בראש הן יודעות שהגיע הזמן והכל לטובה, אבל הלב לא
משחרר. את רואה את האור הבוהק שם? תתחילי ללכת,
הכל בסדר, וכשתפגשי את אפרים תני לו חיבוק חזק ממני,
תגידי לו שאני חושבת עליו הרבה, תמיד ביחד עם אבא
שלי. ואם תפגשי במקרה באבא שלי תוסיפי גם נשיקה.
תמסרי לו את אהבתי וגעגועי, תגידי לו שהויכוחים עם
אחרים לא מגיעים לקרסוליים של אלו שלנו. ושיחכה לי
מול המפרץ עם הקפה והסיגריה. יום אחד אני אגיע, אביא
איתי את הטאוולה אבל זה יקח קצת זמן, רוצה לראות את
הקטנות גדלות ולהזדקן עם רונית, להשוות כדורים בארוחת
הבוקר ולהזדיין כמו קיפודים.
צאי לשלום לובה
יהי זכרך ברוך
צדיקה
