פעם מזמן מזמן
שבגבעות שפלת יהודה ובשאר הארץ הסתובבו אנגלים ופרנקים משועממים שנמאסו עליהם המלחמות בטירות ארופה וחיפשו לעצמם מלחמות אחרות
בחווה יפה, בין שני נחלים התגוררו האביר יוהאנס גוטמן האנגלי ואשתו שאותה הביא עימו ממסעותיו לארצות הויקינגיים הצפוניות (שהיא הגיבורה האמיתית – אבל את שמה לא זוכרים) בטח היתה גיין או ליז או יוהאנה ....
הם הגיעו בעקבות האבירים והחווה שלהם בהרים ספקה מוצרים ומקום להניח את הראש לאבירים נודדים או תוקפים או בורחים...
ביום עבדו בחווה
בערב אכלו ארוחות מפוארות – עם הרבה יין מהגפנים שגידלו סביב
ולאחר הארוחות יש סיפורים שלא נספר על מה שהיה מתרחש בחדרי החווה המרוחקים ובאולם הגדול שבמרכזה...
ואז פרצה לה המלחמה מול סאלח-א-דין הכורדי.....
כולם נקראו לדגל, כולל יוהנס שכבר הניח את חרבו בעליית הגג מזמן מזמן....
אבל – ליוהאנס היתה את הסוסה הכי הכי מהירה בממלכה
יש אומרים שזה היה ליד צפת, ויש שאומרים שזה היה הקרב על הקרניים ההן שצופות לאגם הגדול
המלך בולדווין, ואולי היה זה אחד מאביריו הראשים, שהוביל את הקרב ניגף מול סאלח א דין, ועמד לפול בשבייו, ואז יוהאנס הקריב את עצמו נתן לו את סוסתו המהירה (ביותר בממלכה) ואמר לו – אם יש דרך להנצל זה לעוף איתה דרך השבילים, מעל הנחלים, לחצות את העמק הגדול ולעלות להר – ולרכב לאורכו מצפון לדרום – חזרה לירושליים
והמלך לא הפנה מבט נוסף, לא אמר תודה, לקח את סוסתו האהובה של יוהאנס וטס איתה דרומה דרומה .....
ויוהנס – הוא נלקח בשבי והובל צפונה לעמקי סורי למרתפים של טירה עתיקה שם נשות האמירויות הסוריות שמרו ושחקו בפרנקים הגדולים והבהירים שבעליהם לכדו
משחקים שרק נשים שבעליהן יוצאים לקרבות רחוקים, יודעות להמציא עם גברים שבויים שנשותיהן נשארו בחוות מרוחקות – בהרי ירושלים, או מעבר לים הגדול
ויוהאנה (או גיין או ליז) נשארה לבדה בחווה בהרים, מתגעגעת לבעלה, חוששת מאבירים עוברי אורח שעצרו בחווה שנוהלה על ידי אישה מדהימה ובודדה
ואז גם דאגה עם אריסיה לחפור מנהרה קטנה וצרה ומסתורית מחדרה ועד למעיין שבואדי למטה
מנהרה צרה וקטנה שרד הנערים שחפרו אותה ויוהאנה (או גיין או ליז) יכלו לעבור בה – וכל אביר שרירי וגדול שהיה מנסה – היה נתקע ונלכד בה....
היא השקיפה מחלון חדרה על הכרמים. כמה יפה ושלב כאן היא חשבה לעצמה. וכמה עצוב ובודד כאן היא נאנחה בדממה. היא כל כך רחוקה מהבית, רחוקה מילדותה. נעולה בטירה בארץ לא שלה. היא באה לכאן אחרי האיש שלה, משולהבים מהבטחות על מקומות קדושים, ומחילה. יוצאים להילחם בשם האלוהים בברברים, בכופרים. ועכשיו היא כאן, לבדה בטירה בודדה על ההר בגבול השפלה. חם פה תמיד, והימים נעימים. היא אפילו זכתה לבקר בקבר האדון, להתפלל בכנסיה שבא נולד. אבל עכשיו הכל רעוע. ממלכה שלמה על סף קריסה. בברברים מקיפים אותם וכל האבירים האמיצים יצאו למלחמה. והיא כאן, בטירה על ההר. יושבת בחדרה משקיפה אל הכרמים, אל עצי הזית הירוקים. מתלבטת בינה לבין עצמה. מה היא יותר, ארץ זבת חלב או ארץ אוכלת יושביה? ומה יהיה עליה? על הנסיכה הזרה שנדדה למזרח אחרי האיש שלה ועכשיו היא כאן לבדה? חשופה, בודדה. צמאה למשמעות ומגע. חולפים הימים והיא עוד כאן. כולם עזבו מלבדה ,והיא מטפלת בבית ובחיות החווה. משמרת שגרה. מחכה למה שברור שיגיע. מחכה לפלישה. לפני כמה שבועות, כשברור כבר היה שאבדה התקווה, היא התחילה לחפור בידה מנהרה. חיבור בין הטירה למעיין, משהו שישמש בתקווה כנתיב בריחה.
הם הגיעו לטירה לפנות בוקר. התחנה הראשונה בדרך להרים, בדרך להשיג מחדש את השליטה על העיר הקדושה. הם היו קבוצה מובחרת אבל קטנה, חוד החנית של חנית אדירה. ובראשם עמוד הוא, נווד המדבר. כמה סיפורים היו עליו, גם הוא לא היה מהאי הגדול אלא מארץ השפלה המישורית בין ממלכת הפרנקים לממלכת הויקינגים, ואת תוארו כנווד המדבר הרוויח משנים של נדודים עם עמי המדבריות הדרומים בכל רחבי ערב, לומד את דרכיהם ושפתם.
הם התקרבו לטירה מצפים למלחמה. מחכים לאבירים הזרים, עם השריונות הגדולים. אבל איש לא יצא. הטירה נראתה כנטושה. אבל כשנכנסו היה ברור שהאח בערה עד לא מזמן, שיש מי שגר שם, אבל הם לא מצאו נפש חיה. הוא הסתובב בחדרים וחיפש תשובה. מי היה יכול להיות שם ואיך ברח. האם כבר הספיק ללכת להזעיק עזרה? להזהיר את הטירות האחרות? כשנכנס לחדר השינה הראשי הריח ריח נעים, מוכר. ריח בושם שהחזיר אותו למקומות רחוקים. היה זה לפני כמה שנים בביקור במספנה. הוא בדיוק ראה אותה יורדת לחוף מספינה פרנקית גדולה. הוא לא נהג להסתובב שם ליד הים, הוא היה איש של מדבר. אבל יד המקרה הובילה אותו באותו יום לשם. ושם הוא ראה אותה, כל מבטה מלא סקרנות ושאלה. כאילו רוצה לבלוע את כל החדש הזה, את כל מה שאפשר מארץ זרה. בעלה ליווה אותה לאט כשירדה מהספינה אך אז נעלם, הלך לסדר את ענייניו עם חייליו. והיא עמדה שם, נטושה בנמל בארץ מוזרה. הוא פנה אליה, ובסימני ידיים ומבטים הציעה לה לבוא להתלוות אליו למסבאה לשתות קצת, להרגיע אותה. היא הלכה אחריו מחייכת במבוכה. קצת בחשש אבל גם בהקלה. והם ישבו שם דיברו כמעט שעה. הוא בשפה שלו והיא בשלה. הוא רצה אותה כל כך, את הנסיכה הקסומה והזרה. להכיר עוד אותה. לשמוע עוד עליה ועל סיפוריה. בעלה נכנס לחפש אותה כעבור שעה, והיא מבוהלת חזרה לעמוד לצידו, צייתנית וטובה. הוא לא זכר הרבה יותר מאותה פגישה, כמעט שכח ממנה.
עד עכשיו עד שהריח שוב את ריחה. היא כאן. זה היה לו ברור מיד. זה ביתה. אני חייב להשיג אותה! הוא שלח את חייליו לחפש באזור הטירה. היא לא יכולה להיות רחוקה. לפנות בוקר מיואש שהיא לא נמצאה, הוא החליט לרדת למעיין לרחוץ עצמו בתקווה שהמים יתנו לו הארה. ליד המעיין הוא ראה צבי קטן שמתגנב בשקט לשתות מים. הוא נהנה מהמחזה, מהשקט הזה. עומד בשקט בלי תזוזה כדי לא להבריח את החיה היפה. ואז הוא ראה אותה. ראש בלונדיני הציץ פתאום מתוך הסלע, מתוך מה שנראה כמו מנהרה. היא הביטה לצדדים לבדוק שלא נחשפה, ואז ירדה בשקט לכיוון הבריכה. והוא עומד שם מוסתר מאחורי הסבך ובוהה בה. רואה איך היא לאט מורידה את שמלתה כדי להספיק לנקות עצמה לפני הזריחה. ברגע שהכניסה את ראשה וצללה למי הבריכה אז הוא יצא ממחבואו והתקרב אליה. כך כשהוציאה את ראשה ממי המעיין, הוא עמד בדיוק לפניה,והיא קפצה בבהלה. הוא חייך אליה בחיוך שהסתיר בתוכו, תאווה כמיהה אבל גם חיבה. והיא עומדת שם מנסה להסתיר את עצמה. כולה אדומה. הוא הושיט לה את ידו, מבקש לעזור לה לצאת מהבריכה. והיא מהססת אבל גם מבינה שאין לה ברירה. הוא פשט את גלימתו ושם סביב כתפיה ותפס את ידה בחוזקה. מלווה אותה חזרה אל ביתה, אל תוך הטירה. הפעם היא לא בורחת הוא אמר לעצמו. הפעם היא כאן נישארת איתו....