סיד שלי כתבה
ואני רק שם את זה כאן....
ונהנה לקרוא שוב ושוב.....
ידעתי שסוף סוף הגענו ללילה השביעי.
זה שהיה אמור להיות מזמן, באוגוסט, והאיראנים החליטו להפריע לו.
אני הולכת שם, עם התיק עלי עם אבק של מדבר בשיער, ומבסוטית שככה אתה רואה אותי.
לא יודעת למה.
אולי כי יש משהו בזה שאתה רואה את איך שאני נראית כשאני חוזרת משם, מהמדבר.
אתה יוצא לקראתי, והלב שלי קופץ.
וחיבוק.
וציוד לאוטו.
ונוסעים.
וזהו. כל הרעש מבחוץ לא מפריע יותר.
אני איתך.
בדרך אתה אומר שנעצור רגע בהרצליה, ואני מניחה שאתה צריך לאסוף משהו, או להוריד משהו או לא יודעת מה. ואתה מוסיף ״לפינוק קטן״.
האזניים מתחדדות, העיניים מעלות סימן שאלה.
אני לא רגילה שאתה מפתיע כך.
השפתיים מחייכות.
מעניין מה זממת…
עוצרים. אני הולכת אחריך.
נכנסים בשער.
אתה עוצר אותי.
לוחש לי שתהיה כל הזמן קרוב אלי, ושאם לא נעים לי משהו שאגיד, ומעלה עלי את כסוי העיניים.
חושך.
אנחנו באמצע עיר, אבל אני שומעת רק אותנו.
הגוף מתרגש. וגם קצת חרד.
אבל משהו בי יודע שאם אתה שם, אין לי ממה לחשוש בכלל.
הדלת נפתחת.
ריח של עשן סיגריות פוגש את הנחיריים שלי.
ברגע הראשון זה מרתיע. ברגע השני זה בסדר. הריח לא חריף מדי. אני יכולה להסתדר איתו.
ואז הן מגיעות.
עוד ידיים.
לחישת שלום מקול זר, לחישת שלום מקול זר נוסף.
אתם מדברים מאחורי הגב שלי. מתכננים להפשיט…
אני נזכרת שאני לא נקיה, לא חלקה, לא מריחה טוב, עם אבק של מדבר בשיער…
הרבה ידיים עוברות עלי.
אני סופרת שש. מרגישה כמו הרבה יותר משש.
מחייכת לעצמי כי תמיד מזהה את שלך בתוך בליל המגע הזה.
מגע חזק, בטוח, חלש, מרפרף, משעינים אותי אל שפת אמבט גדול.
בודקים מים.
מכניסים אותי לשם.
המים נעימים.
המגע ממשיך.
זה ריקוד שכזה.
אני קצת יותר רגועה באמבט. מסבנים אותי. עוד רגע לא אריח רע, ולא אצטרך להתבייש…
התודעה נעה בין המחשבות האלה, הראציונאליות (הריח שלי, הבגדים, השיער) לבין תנועה מתמשכת בתוך המגע והליטופים.
שוב מתבלבלת בספירה ולא יודעת כמה קולות יש סביבי, כמה ידיים יש עלי…
כשמוציאים אותי מהמים, ולוקחים אותי למיטה, המגע מתגבר.
אתם משחקים לי בפטמות.
אני רועדת כל כך. הלב שלי דופק חזק, השרירים שלי רועדים. התודעה נעלמת.
אני שומעת ברקע את הדיבורים שלכם. שומעת כל מילה, אבל לא מוסחת מהדברים. אתם מרוצים מהרגישות של הפטמות שלי. מהתנועה שלי.
המגע לא מפסיק. בכלל. אפילו לא לרגע.
אני מרגישה את האשה הקטנטנה שאיתנו קרוב אלי, ואז קרוב אליך.
שומעת שהיא מתנצלת בפניך, ומיד רוצה לצאת מעצמי, לצאת מהמחול הזה ולהתייצב לענג אותך במקומה.
אני יודעת שזה לא מה שחיפשת, אותי יש לך תמיד, ויהיה לך גם אחר כך, וכנראה שזה לא יפצה אותך…
אתם ממשיכים לשחק בגוף שלי.
אני מנותקת ומחוברת כל הזמן.
אתם מרעידים אותי.
חודרים אלי עם אצבעות,
אתה מנחה אותה לחדור אלי בפיסטינג…
החיה משתחררת.
נוהמת.
מגרגרת.
מתפתלת.
זוכה לתשואות על התחושות הגואות בה.
הוא מתפעל ממני.
אתה מאשר את ההתפעלות שלו.
אני מרגישה כמה אתה גאה בי.
וזה מגביר את תחושת הריחוף אפילו עוד יותר.
היא תוחבת את ידה אלי שוב ושוב,
אני עפה.
מגבות נתחבות מתחתי,
הזין שלך נתחב בפה שלי.
אני לא מצליחה מספיק טוב להחזיק אותו תוך כדי הכל.
דואגת שאתה מאוכזב.
שומעת את הקול שלך מחפש ממנה קצת פעילות.
ושוב היא מתנצלת,
ושוב אני רוצה להשלף ממנו ולבוא אליך,
אבל אתם לא נותנים לי.
מחזיקים אותי במצב הזה, של החיה הנוהמת והמגרגרת, ואני מתמסרת.
לפחות שתהיה גאה בי.
לפחות שתוכל להשוויץ בי.
אני שם.
מתמסרת לעונג.
ומתמסרת אליך.
אחרי זמן מה הם נסוגים מעט.
ואתה בא אלי.
סוטר על התחת שלי עם הספנקים המטריפים שלך, חודר אלי עם האגרוף שלך, ועם הזין שלך, ואני מרגישה שוב במקום שלי.
מרגישה אותך קרוב. וצמוד. ואיתי. ושלי. ובתוכי. ומסביבי.
אתה עוטף אותי בכולך.
לא אכפת לי שאנחנו במיטה של אנשים אחרים, שאין לי מושג מיהם, ואיך הם נראים ומה השעה, ומתי הגענו ומתי נלך… אתה שם. איתי. אחרי הרפתקת חושים פסיכית.
כמה טוב.
אחרי הכל אתה מוביל אותי למקלחת.
אני שוטפת את עצמי.
אחרי גם אתה נכנס.
אנחנו יוצאים משם. מתלבשים ונפרדים.
הכל תחת הכיסוי.
בחוץ אתה מוריד אותו ממני.
האויר צלול, וקר, ואפילו שמרכז הארץ - קל לנשום.
איכשהו החזרה לחולצה המשובצת ולמכנסי הטיולים יוצרת מן בועה שבה היינו וממנה יצאנו.
הגוף שקט.
שקט.
הנסיעה צפונה מתארכת
כשאנחנו מתמקמים בסוף, כל מה שבא לי זה להיצמד אליך.
קר בחוץ.
אבל הגוף שלך חם. וחזק. וקרוב.
וזה עוזר פשוט להכל.
אחרי הכל נרדמים.
אני מתגלגלת עליך כל פעם, ואתה מתלונן קצת מתוך שינה, אז אני לוקחת את עצמי לצד השני של האוהל כדי לא למעוך אותך.
הקרבה שלך חסרה לי.
אתה סגור בתוך השק״ש שלך, ואני בשלי.
המחשבות מתחילות קצת לנקר ואני נסה לגרש אותן.
בסוף העייפות מכריעה ואני מצליחה להירדם בלי שהן יטרידו את מנוחתי.
בחוץ הכל כבר גשום.
בבוקר אנחנו מתעוררים.
ונצמדים.
מחייכים זה לזה.
כמה צלול כל העניין הזה של לקום לצידך באוהל בגשם.
עוד נמנום.
עוד מגע.
עוד זיון פראי עם דלת אוהל פתוחה ונהמות עונג לכוון כל היער הזה…
ואני לא רוצה שייגמר.
וגם יודעת שאוטוטו תגיע השעה שאתה אומר ״צריך להתחיל לזוז״.
הפעם דווקא היה לנו יחסית יותר זמן מבלילות הקודמים.
ואני שמחה גם על זה.
חיבוקים.
ארגונים.
משקה חם של בוקר.
ועוד חיבוקים.
אתה מזהה את הקפאון שהגוף שלי נכנס אליו שניה לפני הכניסה לרכב ואומר לי שזה לא לחצי שנה. אני מצליחה להתבדח (או שאולי לא?) שכנראה הגוף צריך עוד כמה פעמים להתרגל כדי להכניס לזכרון השריר שזה לא לחצי שנה…
ואתה לוקח אותי הביתה.
כשאני נכנסת לשם, אני חושבת שהייתי מאד בבית גם כל הלילה הזה.
תם הלילה השביעי.
אני מחכה כבר לשמיני.
