האופיום שלי...

השעון המעורר מצלצל... אני פותחת את העיניים... מתכווצת חזק מתחת לפוך. בבת אחת נהייה לי קרררררר... "יאלה לקום" אני אומרת לעצמי בראש, הביתה... סוף סוף הביתה.
לובשת מהר את המדים, לא דיגום, לא שטויות, שמה את הצעיף הגדול, נועלת את הנעליים.. הן קצת מסורבלות הנעליי צבא האלה והיד שלי קרה כל כך, קשה לי קצת... מסיימת עם הנעליים, מצחצחת שיניים, שוטפת פנים, הידיים הרבה במים החמים...
מסתכלת בשעון 6:23 בבוקר. החדר חשוך, טיפת אור אין מבחוץ. אני שומעת את הגשם בחוץ, כל כך הרבה גשם... איך אני אלך ככה?! אבל במחשבה שנייה זה בית.. גם בשלג אני אלך ברגל עם סנדלים בשביל הבית... ינואר על הר גבוה. מה ציפיתי?!.
ממשיכה להתארגן, הגלגלים בראש ממשיכים לפעול, משחזרים כל רגע, חיוך קטן על השפתיים: ההצלפה, החבל, האטב, הנשיקה הלוהטת, הליטוף, הכיףףףףף......
מקיצה פתאום, מסתכלת שוב בשעון: 6:37 קדימה, אני מאחרת...
לוקחת את הנשק, מעמיסה את כל התיקים על הגב, מכסה את הראש ומתחילה בהליכה מהירה אל עבר האוטו. איך אחריי כל השנים זה עדיין בראש שלי?!. הגשם סוער. אני מגיעה לאוטו, מניחה את התיקים, מעבירה את הנשק קדימה... מתחילים בנסיעה. איזה בוקר הזוי.
ככל שאנחנו יורדים מההר הכל קצת מתבהר- אבל רק קצת, פתאום אני מרימה את העיניים, תמונה מרהיבה, עננים שחורים וגדולים.. אימתנים מכסים עיגול כתום זוהר... איזו זריחה מדהימה, אחת מהיפות שראיתי!!. תמונה יפה כל כך, השחור של העננים והכתום הזוהר של השמש. המלחמה הקטנה הזאת ביניהם.. העננים שמתאמצים לכסות והשמש שמאיימת לפרוץ עם הקרניים שלה החוצה בין הטיפות... כבר התמונה הבאה עלתה לי לראש.. קשת בענן.. משהו מרהיב.. כמה אני קטנה פתאום לעומת השמיים האלה.
אני פותחת קצת את החלון- רוח מקפיאה נכנסת, אני עוצמת עיניים ומרגישה את המשב על הפנים, מרענן משהו, מנערת את הראש ומתכנסת אל תוך הצעיף הגדול שלי.פותחת עיניים, מרגישה כאילו התעוררתי שוב... מלא מכוניות ברמזור אדום וג-ש-ם שלא פוסק.

רעד עובר לי בגוף, לא יודעת אם זה מקור או מהזיכרון הקטן ששוב חלף במוחי..
איך הוא תפס את השיער שלי, מושך את הראש אחורה ותופס אותי חזק בצוואר בידו השניה.
"אני הולך לארבעה חודשים" הוא אמר, "תתגעגעי אליי?!" מה?? ארבעה חודשים בלעדיו?? זה הדבר הראשון שחלף לי בראש... אגרסיבי, מהיר, כואב וחד.. ונגמר. כבר נגמר?!! הוא משחרר אותי מהכל וקם. אני לא בטוחה מה הוא עשה. עצמתי עיניים והתכווצתי. הרגשתי שהוא מתקרב, גם בלי להסתכל, הרגשתי אותו. הוא נשכב ליידי והחל ללטף לי את השיער (שהספיק בהחלט להתפרע), הוא העביר את היד שלו לאורך הגוף שלי ולחש: "אני מת על הגוף שלך.. אני אתגעגע"... הסתובבתי עם הפנים אליו, חייכתי ונשקתי לו ארוכות על הפה.
הסתכלתי עליו, ליטפתי לו את הראש וכל המחשבות בין רגע הפכו לידיעה שאסור לי להיות עם הגבר המדהים הזה. אני לא בטוחה לאן ייטו המאזניים- למוסר או להנאה?!?!??!?!?!
אולי עדיף שהוא ייסע אני חושבת, צביטה בלב.. הרדיו קוטע את מחשבותי, כמה אירוני שזה השיר שמושמע עכשיו ברדיו:
..."אבל בלילה איך בכיתי, איך הרטבתי את הכר, אווווווו למה אני מתאהבת תמיד, במה שאי אפשר...."
קמה.. מתלבשת... עומדת מול המראה ורואה אותו ברקע שלי, מחייך את החיוך השובב שלו.
"את רעבה?" הוא שאל
"מאוד" אני עונה "סקס תמיד עושה אותי רעבה"
"כן, גם אותי" הוא ענה....
והנחתי שהפרצוף המתלבט הוא לגבי מה נזמין?!?!
שמתי את הטרנינג, אספתי את השיער והתייבשתי ליידו מניחה לו ראש על הכתף, משתדלת להפוך כל מגע קטן- לחזק, להרגיש טוב טוב- כי ידעתי שאחריי ארבעה חודשים אני אכריח את עצמי להמשיך הלאה..... .

האוטו נעצר, אני כבר בבית, לא שמתי לב אפילו... יצאתי מהאוטו לקחתי את כל התיקים וירדתי בריצה במדרגות. כל כך הרבה גשם... לפניי שנכנסתי לבניין הוצאתי את המחסנית מהנשק ופרקתי אותו. נכנסתי הביתה...
היה שקט. הורדתי את המדים, הנחתי את הנשק בצד, זה הזמן שלי לנקות את הראש מהצבא הזה...
טרנינג, נס קפה של הבוקר.. שמיכת הפליז שלי...
התיישבתי בסלון- מול החלון הענק- ממשיכה לראות את מחול הטבע על רצפת המרפסת הענקית שלי.

התעטפתי בסמיכה ורק חשבתי כמה הייתי רוצה שהוא יחבק אותי עכשיו.... אפילו לא חיבוק- גם דברים מטורפים זה בסדר...הייתי משתוללת איתו בגשם עכשיו עם תחתונים וגופייה, כמו בחורף שעבר... הדלקת גרון היתה שווה את זה. ציחקקתי לעצמי....

כן אני מתגעגעת.. זו התשובה לשאלה ששאלת אז....
אני מרגישה את זה בכל חלק בגוף.. בערך כמו את הקור הירושלמי.

הלוואי והיינו יכולים להמשיך ביחד...
אני מוסרת נשיקות.
אפילו שתקבל אותן ממישהי אחרת....
תחשוב עליי... שלך...אני.