האופיום שלי...

יושבת על חוף הים, השעות האלה שקטות. כבר אין ילדים מרעישים או בלאגן בעיניים, הכל שקט ורגוע, נינוח, השמש שוקעת לאיטה יוצרת צבעים מרהיבים בשמיים. כמה זוגות יושבים לאורך החוף, מישהו רץ לאורך קו המים, המצילים מתרגנים ללכת הביתה, רק אני יושבת שם- נינוחה בדיוק כמו האוויר.
לא חם, אבל גם לא קר בכלל. נעים. כיף. שקט. מוציאה דף ועט ומתחילה לצייר. כלכך הרבה דברים נמצאים מולי אבל אני מציירת מהראש, מהלב. זו לא דמות, גם לא אובייקט מסויים, זה לא כלום וזה הכל ביחד. כל מי שייסתכל על זה יוכל להבין מהציור הזה מה שהוא יירצה להביןאבל אני יודעת שברגע שאני אראה לך את הציור הזה אתה ישר תדע למה התכוונתי, מה זה, ומה המשמעות של כל זה עבורי ועבורך.... .
"השתנית" אמרת לי
"התבגרתי" עניתי לך.
זה קורה לאנשים מסויימים. אתה הבאת לי את מה שחיפשתי, את היציבות הזאת, את מה- שבמבט לאחור אני מבינה שהיה חסר לי כל כך. לא רק היציבות גם הביטחון, האהבה, השמחה בלב, הידיעה שיש במקום מסויים מישהו שאוהב וחושב רק עליי. אז אני רגועה, מתונה יותר, פחות מחפשת אטרקציות אלא חיה לפי השיר שהחיים הלחינו לי.
מודה- קירקעת אותי, נתת לי משהו שאחרים ידעו רק לדבר עליו, ועכשיו סוף סוף כשיש לי בידיים את הדבר הזה שחלמתי עליו כל כך הרבה זמן או ליתר דיוק את המכלול הזה של הדברים שחלמתי עלייהם הרבה זמן אז אני נכונה להשקיע הכל על מנת שזה יצליח, ייתקדם ויישמר. ואם כבר מדברים על זה אז אני רוצה להודות לך על זה שאתה כאן. אוהב, דואג, איכפתי, משקיע, מעניק, מצחיק, מתיע ועושה אותי מאושרת.
אני לא יודעת מאיפה נפלת פתאום אבל כנראה שכל הטעויות שקרו לפנייך קרו רק כדיי להכין אותי בשבילך.
אתה המתנה הכי נפלאה שיכולתי לקבל בפתח של התקופה הזאת.

תודה על הכל, בעיקר על זה אתה כאן.
אני אוהבת אותך,
אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם....

שלך ורק שלך....
(הכי שלך בעולם)
אני.