האופיום שלי...

תמיד אני חייבת להגיד
להביע את עצמי
לדעת שגם אם אני מתחת למושכות
הם עדיין בידיים שלי.
להיות רהוטה וברורה, לא מתבלבלת
להיות חזקה, איתנה ולסגור את הדלת
אמרתי פעם אחת
ואומר זאת שוב אם צריך
בביטחון ובלי בושה
כל מילה שהלב יצריך
רוצה לצעוק עד שמיים
שתבין כבר את הכל
מסבירה זאת שוב, מוחאת כפיים
אבל אחריי האנדרנלין, ממשיכים לשאול....
המשכתי הלאה בדרך
בשביל עם אבנים שהיו פעם צהובות
עכישו אני בערך
מתחילה לבכות
אוהבת לא אוהבת
ממשיכה קדימה אבל זו רק נסיגה
פותחת שוב את הדלת
רואה את אותה התמונה
מקווה שזה רק תעתוע
ציור של מאטיס בצבעים דהויים
עכשיו הלב רגוע
הציור שלי בכלל ללא צבעים
תמשיך ליצור בשקט
הלב הופך לקר
בנגיעה אחת מוחקת
את כל מה שיקר
וכך אתה ממשיך ללכת
אחריי בשביל הצר
דורכת ומועכת
ומחכה למחר.
ממשיכים ללכת,
כי לאן הלב יוביל?
המחסום נפרץ
הבכי פרץ
והדמעות.......

יובילו אותי לחוויה הבאה....
וגם שם אני אביע דעה!!!!