האופיום שלי...

אני מרגישה כמו מים במעיין טבעי.
טהורה כזאת כאילו השארתי הכל מאחורה והמשכתי קדימה לבנה כמו בגדיו של ילד קטן בחג השבועות.
אני מרגישה את הטוהר הזה נוגע לי בכל חלק בגוף, כמו צעיף משי שכרוך סביבי, לובן שכזה באוויר, נינוחות, חיוך עדין, מרוצה, רגוע...
עוצמת עיניים, מעיין תחושה כזאת- כאילו אני עומדת על פיסגה של הר גבוה, ידי פרוסות לצדדים והרוח מלטפת את גופי, משחקת בשיערי...
תחושה של אושר, של חופש, של דף חדש!
של התחלות חדשות וצעדים ראשונים אל עבר מחר חדש.
תחושה של הישג ושל רצון וכמיהה לעוד- לעוד מכל מה שארצה.
הלב פועם ומוכן. הכל עומד בצלילות הזאת ורק ממתין.
אחריי שנופלים הרבה פעמים זה כבר לא כואב באמת, אוליי קצת דוקר או מעקצץ, אחריי שעושים בנג'י בפעם הראשונה המפחידה הפעם הבאה רק מאתגרת, כמו כל חוויה גדולה ועוצמתית אחרת, וזו אותה אני, בפתחה של דלת חדשה במסדרונות חיי, לוחצת על הידית ודוחפת קצת קדימה, אור לבן מסנוור אותי, אני שומעת ציוץ של ציפורים ותחושה של אושר עילאי כאילו כל ההזדמנויות לנסוק ולהצליח אצלי בידיים, אני יודעת שהן לא יאזלו לנצח. ואני מתחילה שוב מקו חדש- מתוך צלילות דעת ובריאות הגוף ומתוך אהבה ואמונה עצמית.
אני יכולה להיות הכל אם אני רק רוצה.
ואני רוצה!