יום חורפי של אמצע ינואר, מתעוררת לאיטי ונשארת עוד קצת מתחת לפוך החמים. עדיין יכולה לראות את הסימן שלו על הכרית, יכולה להרגיש את החום שלו קרוב אליי, יכולה להריח את הבושם הסקסי שלו בין הסמיכות אפילו שכבר מזמן יצא מהבית, אפילו שכבר לפניי כמה שעות טובות רכן לעברי, נתן לי נשיקה על השפתיים ועוד אחת על המצח ויצא לדרכו.
אני שונאת שהוא עוזב להרבה זמן זה תמיד מזכיר לי ימים פחות טובים בלעדיו....
חודש שלם חיכיתי בדאגה רבה כמו אישה אוהבת ומסורה שהגבר שלי יחזור הביתה בשלום. כל שעה עגולה מקשיבה לחדשות בחשש מתגבר ומתפללת שהשם של האהוב שלי אל הבא בתור. לפתע SMS קוטע את תפילותיי וכך גם סוג של רוגע אירוני ומבהיל ששמו לא נאמר, "יצאנו. אני אדבר איתך. אוהב. מתגעגע" חיוך רחב צייר את שפתיי ורק רציתי לראות אותו, לחבק אותו ולהרגיש את הגבר החזק הזה אוחז בי, להרגיש מוגנת, בטוחה.
זה היה חודש נטול עיסוקים, חוץ מלהתפלל לשלומם של אמיצי העם מהשורה הראשונה שמצאו את עצמם במוצבים שכוחי אל איי שם בצפון הרחוק לא עשיתי הרבה, לא הייתי מסוגלת: לא להתרכז בלימודים, לא ליצור, לא לטייל, בקושי לצאת עם חברים בנסיון לנקות את הראש, סקס ברור שלא היה וכל שניה היתה נראית כמו נצח שמסרב לחלוף.
הימים חלפו וחוץ מלראות אותו בתמונות ולהריח את הבושם שלו בכל פינה סביבי לא הרגשתי הרבה ממנו, אפילו לא יכולתי לשמוע את הקול שלו. כחלק מהמערך המודיעיני ידעתי דברים שאחרים לא יכלו לעת אלא בדיעבד וגם לא תמיד, לבשתי את אחד הסווצ'רים שלו מריחה אותו ומלאה בחשש עד כדיי דמעות, מתקשה להירדם בלילה, אחוזת תקווה שהכל יהיה בסדר.
אני לא אלאה אתכם בפרטים הקטנים של מלחמה קשה שהסתיימה מזמן. מה שהפך להיות עוד פרק בדפיי ההיסטוריה היה לאחת התקופות המשמעותיות באהבה שנתקלה בהרבה מהמורות וכנגד כל הסיכויים תמיד ממשיכה להדהד חיה ובועטת כמו חיה פצועה. קיימת, מסרבת להישכח. וכמו תמיד היא שוב- כאן!.
ההתרגשות בשיאה... הוא בדרך אליי. הגעתי לדירה שלו, סידרתי קצת, ניקיתי, שיהיה לנו נעים. המקום הזה היה ריק מאדם הרבה זמן. בישלתי את מה שהוא הכי אוהב והבאתי מראש בקבוק יין אדום משובח, ערכתי שולחן רומנטי כמו בסרטים הכי דביקים והצעתי את המיטה, כי כמו שהיה ברור לי שהאוכל יאכל ככה היה ברור לי שגם למיטה יהיה שימוש (-:
הפחתי חיים במקום שעד לפניי פחות משעה היה קר, רייק ומנוכר. התיישבתי מול הטלוויזיה וחיכיתי לו... שיגיע כבר
הזמן תמיד "ארוך" יותר כשאתה בצפייה דרוכה, כאילו השעון מסרב לתקתק בכוונה. אני מביטה בטלוויזיה אבל לא מסתכלת, אני שומעת את הטקסטים אבל לא מקשיבה ורק מהרהרת ביני לבין עצמי בתקווה שכשאקיץ הזמן יטיב עימי.
לפתע דפיקות הלב התחזקו... אני מרגישה אותו, הוא קרוב! ניגשתי לחלון וכעבור מספר שניות ראיתי את הרכב שלו נכנס לחניה. אני לא יודעת ממה התרגשתי יותר מזה שהוא הגיע או מהעובדה המלחיצה שבאמת הרגשתי אותו?! אבל זה לא שינה, חיכיתי שיעלה במדרגות כבר, הבטתי שוב במראה, להיות הכי יפה בשבילו וכששמעתי אותו במדרגות פתחתי לו את הדלת. הגבר הסקסי ביותר בעולם והלוק הצבאי הזה שממיס אותי ברגע.
במשך שניה ארוכה עמדתי מביטה בו, כל כך התגעגעתי אליו, הוא עדיין עמד על סף הדלת עורו החום והשזוף יותר מתמיד, הגובה הגברי הזה, הכתפיים הרחבות, השרירים בחזה, הדרגות על הכתף, התיק הכבד שהונח רק על כתף אחת, המדים המלוכלכים והריח... הריח הזה שלו ששיכר אותי ללא ספק. ואז בשניה אחת, כאילו סינכרנו את המחשבות הוא הניח את התיק ואני קפצתי עליו וחיבקתי אותו, הוא אחז בי חזק כששתי רגליי באוויר והתנשקנו נשיקה ארוווווכה שהיתה מלאה בתשוקה וגעגוע.הוא נכנס, הריח, אמר שהוא חייב להתקלח, בינתיים ניסיתי לפרק את התיק שהיה מאובק במיוחד לחשוב מה לכביסה ומה ל.... הכל לכביסה!! הרגשתי למספר שעות כמו אישה נשואה שבעלה חזר אחריי מילואים ארוכים. הייתי שקועה בתיק המבולגן הזה ולפתע ראיתי אותו נשען על הקיר כשמגבת ירוקה כרוכה סביב האגן שלו ואדים יוצאים מגופו. יכולתי לראות טיפות מים שסירבו להרפות מאיזור החזה והכתפיים ורק הבטתי כאילו ביצירת מופת של מאטיס. "תתלבש ממי" קטעתי את הרגע הקסום, הוא הלך לחדר והתלבש בינתיים הלכתי למטבח לראות שהכל מוכן וניסיתי לפתוח את בקבוק היין. הוא נכנס למטבח, בלי להגיד כלום חיבק אותי מאחורה, הניח את סנטרו בחייכי ותפס את בקבוק היין ביד אחת וביד השניה את הפותחן ועשה זאת ברגע, בלי להתאמץ בכלל כאילו לפניי שניה לא הייתי על סף הזעה בגלל השעם הדחוס הזה. הסתובבתי, חייכתי ונשקתי לו על השפתיים, ככה אני אוהבת את הגבר שלי: חזק, גברי, סקסי, כיף לי להיות חלשה ליידו.
מאז דקות ארוכות הוא התחיל לדבר על מה שעשיתי בדירה עד שהוא הגיע ועל האוכל. הוריתו לו להתיישב לשולחן, הפעלתי מוסיקה ברקע, השלתי מעליי את מכנסיי הטרנינג וחשפתי חצאית מיני קצרצרה שחשפה שתיי רגליים שחומות. בפינת המטבח הנחתי מראש נעליי עקב שלא נעלתי עד לאותו הרגע. זרקתי עליו את הטרנינג ובזמן שהוא הסיר אותו באדישות הורדתי את החולצה ונעלתי את הנעליים הסקסיות, חייכתי והלכתי להביא את האוכל. הוא בינתיים מזג את היין ומאותו רגע הפכנו להיות שחקנים ראשיים בסצינה הכי רומנטית\ דביקה שאתם יכולים לתאר לעצמכם בארוחת ערב זוגית לאור נרות...
אני מניחה שהדמיון עשה את שלו ואני לא אפרט את תוכן הארוחה והשיחה (גם בגלל שזה מלא פרטים צבאיים אסורים וגם בגלל שזה לא באמת יעניין אתכם... והנה אני מגיעה לחלק המעניין באמת).
הארוחה הסתיימה, גם היין וגם השיחה הכבדה על מה שהיה ולא היה ויהיה והוחלפה במילות אהבה וגעגוע, מבט נוקב בעיניים ישר אל תוך האישונים כאילו בניסיון לחדור אחד לנשמתו של השניה ובשלב הזה הוא קם! התקרב אליי! עמד צמווווד צמוד כשאני עדיין יושבת והאגן שלו מול פניי ואז....
המשך יבוא......
לפני 17 שנים. 17 בינואר 2007 בשעה 10:04