מה למעלה - מה למטה?!

מגרד לי בעורף. למזלי המזגן עובד. במלוא העוצמה. עור ברווז. שערות סומרות. אם היתה כאן אישה. פטמותיה היו. הו פטמותיה. כמו גבעות גורל. אך הגורל קבע כי הלילה אשן. לבד. לא נורא. מחר יום עבודה. גם כעת התחמקתי לרגע כדי לכתוב. אך עדיין עבודה. סוף אוגוסט. ועבודה. העבודה היא חיינו. נזכר בשיר של עדי עסיס. על המשרד המשעבד. נדמה לי שהשיר מופיע גם בחוברת השירים של המהפכה. ראיתי שמחלקים ברוטשילד. יש גם באינטרנט. קראתי. ככה ככה. אבל עסיס. והדבורים מזמזמות באזניי. זה מזכיר לי שהבוקר כאשר עמדתי בתחנה הירחתי מימיות דחוסות במיץ פטל. ריח חריף של קייטנה. והדבורים נוחתות כמסוקי קרב על הפקק. דביק ודולף. ואני ילד קטן ופוחד. מלח מים. מלח מים. מלח מים. השד יודע. וכבר פעמיים או שלוש נעקצתי. לכל הפחות. לכל היותר. לא לוותר. צריך לחזור לעבודה. כולם בחופשה. אפשר לשבת בתחתונים על הכסא. ממילא אף אחד לא ייכנס. או שכן. ואם כן. אז מה. אולי תהיה הרפתקאה בשעת לילה מאוחרת. אך הגורל זימן לי לילה שקט. מאיר אמר. מאיר יודע. ואני כבר לא יודע כלום. אופס. נעמד. לי. ככה זה. דמיונות. פיתויים. שלהי קיץ. איפה הסירנות. איפה הפיות. איפה הבתולות המהוללות. יער פתאים. נהר מכשולים. והזרם - זרם. זמר מפוחית.