צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

My Puffy Down Fetish Life

מעילים, שכבות, פנטזיות, לפעמים כמה מילים.
לפני 3 שנים. 22 באוגוסט 2021 בשעה 7:31

אז מה זה בעצם הדבר הזה, משיכה למעילים. איזה מין פטיש מוזר. סמלי משהו, כנראה רצון להתעטף, לחזור לרחם? להיות מוגן מהעולם?

בכל מקרה, גם במובן הלא סמלי והפיזי - יש משהו פשוט נעים ומגרה בזה. ללבוש מעיל, ועוד אחד, ועוד אחד. לשחק עם הסדר שלהם, לנסות ללבוש כמה שיותר, להרגיש גדול פי כמה ממה שאני באמת. להתמודד עם החום ולנסות לייצר נוחות שמשתלבת עם העונג והגירוי שמגיעים מהלבוש.

זה משהו שלא מתאים לפה, לחום הזה של תל אביב. לא סתם יש הרבה גרמנים בעניין, אמריקאים, לא ישראלים. לא ישראליות. או שכן? לי תמיד הרגיש שאני היחיד בארץ שזה עושה לו את זה. שכולם רואים במעיל פריט אופנה פונקציונאלי לחורף, ורק אני רואה בו בגד סקסי לא פחות ואף יותר מכל הלבשה תחתונה, בגדי עור, או כל דבר אחר במלתחה שמעמיד למישהו את הזין.

ממשיך לתהות לעצמי האם יום אחד אפגוש מישהי שגם נמשכת לזה, או לכל הפחות - מישהי שאצליח להחדיר בה את המשיכה שלי יש לזה. שנלבש ביחד שכבות על גבי שכבות, נתכרבל, נקשור אחד את השניה, נמתח את הגבולות, נתעלל, נשכב. במקום בעירום, במעיל.

לפני 3 שנים. 21 באוגוסט 2021 בשעה 8:15

לפני 4 שנים. 27 בנובמבר 2020 בשעה 9:13

לפני 4 שנים. 25 בנובמבר 2020 בשעה 19:15

מרגיש לי שיהיו עוד כמה שכבות של מעילים הלילה :)

לפני 4 שנים. 22 בנובמבר 2020 בשעה 10:21

חורף. בית. פוך.

לפני 4 שנים. 15 בנובמבר 2020 בשעה 16:50

מלא מעילים ברחוב, בחורות עטופות מכף רגל ועד ראש.

אפילו מלראות גברים הולכים עם מעיל גדול ונפוך אני מתרגש קצת.

נראה לי שהיום בלילה יהיה זמן נהדר לטיול עירוני עם קצת יותר מדי שכבות.

לפני 4 שנים. 14 בנובמבר 2020 בשעה 12:40

לפני 4 שנים. 14 בנובמבר 2020 בשעה 9:19

בא לי לצאת מהארון. כמו שכל מי שהומו פשוט עושה את זה, עם הקשיים שלו או שלה, כן, אבל יש שם איזה היגיון ומטרה ותכלית - לצאת ולהודיע לעולם (החברים, המשפחה, הקולגות) - "אני הומו". ומה אם אני לא הומו? מה אם היציאה שלי מהארון היא להתוודות על פטיש שאני בספק אם קיים אצל עוד גבר או אישה בארץ החמה שלנו? מה אם היציאה שלי מהארון הינה חסרת משמעות לכל מי שמכיר אותי, למעט למי שתהיה איתי בקשר מיני/רומנטי? 

 

אבל פשוט בא לי לצעוק את זה. בא לי ללכת ברחוב, כשהחורף הישראלי בחיתוליו, וללבוש חליפת פוך מלאה. כאילו שאני מינימום בקור של אמצע החורף הקנדי. ולהרגיש את הזין עומד ובוער לכל אורך הדרך. 

 

בא לי לצאת מהארון ולהגיד לעולם "אני קינקי! אני בדסמי! אני עם פטיש למעילים! והפנטזיה שלי זה להיות בקשר זוגי עם מישהי שתימשך לאותם הדברים ותחלוק איתי את האהבה למעילים ולשליטה משני הצדדים!". אבל מה הטעם בזה? מי יקשיב? ומי שיקשיב - איך יגיב? האם זה יתרום לו לדעת? כנראה שלא.

 

אז למה מלכתחילה?

 

 

לפני 10 שנים. 15 בפברואר 2014 בשעה 1:56

אז מה אני בעצם אומר לך?

ששום דבר לא השתנה

אני עדיין אותו ילד עם עיניים מהפנטות

טיפה יותר דהויות

הבנאדם שבפנים קצת קהה עם הזמן

גם הרגע שלך קצת קטן

 

ויש לי רגעים שבהם אני יודע

שזו נוסטלגיה, זו אידיליה, זו אוטופיה של ממש

אבל מה זה משאיר לי

אם לא זכרון

או טשטוש

או שריטה

 

אין לי מגע, אין לי שום רגש

הכל שכלנתי ומחושב עד דמעה

שרטוט שלדי של מערכת דינמית

שבה עלינו וירדנו ולרגע היינו

 

ומה אני בעצם אומר לך?

לך אני לא אומר שום דבר

הכל לעצמי, רק לעצמי

ואת עדיין בת שבע עשרה.

לפני 10 שנים. 11 בפברואר 2014 בשעה 17:53

לפעמים יש לי מחשבות שהן, איך להגיד,

לא קונבנציונאליות, נראה לי ככה אומרים

לא הולכות עם זרם המרכז, נוטות שמאלה

או ימינה

קצת למעלה או למטה

 

כמה שונה נראה הורוד מבעד לעיניים שלהם

הם רואים שמש כחולה, תנינים אדומים

בניינים צהובים

או כתומים

אבל איך נדע?

 

לפעמים יש קצת תחושה, שיש אותי

יש אותם

האותנו לא תמיד נוצר

הם לא תמיד מתחברים.