|
|
|
שוב אני שומעת את המילה ההיא, אלא שהיא נשמעת כל כך ריקה ורחוקה. כל כך חסרת משמעות יוצאת מהגרון ולא מעומק הבטן.
פעם עוד שמעתי אותה והאמנתי בה, ידעתי אז שיש בה אמת, אפילו אם האמת הייתה לרגע אחד של תאוות בשרים מדהימה.
ברגע ההוא יכולתי לראות כוכבים, ידעתי מהו אור יקרות לצעוק בקול שכאילו לא היה שלי. קול שערבב בין גוף ונשמה ונוזלי כוס ודמעות של עצב ושמחה
סוף דצמבר, עוד לא מרגישים את החורף, אבל הקור חודר לעצמות קור מכאיב.
כשניסיתי להרגיש שוב את המקום ההוא זה היה מוזר.
פעם הוא היה מקום כל כך מוכר ונגיש המקום שהעניק לי בטחון ואהבת אין קץ בעיקר.
עבר זמן ארוך כל כך, ארוך מדי.
כשאני עוצמת עיניים אני עוד יכולה להרגיש אותו בדיוק כמו אז.
כשאני פוקחת אותן, אני חוזרת ברגע אחד לריק של העכשיו.
וכשהם הלכו, משהו בי קפא.
כאב שקשה להסביר במילים וסוג של הבטחה שאין לה שיתוף יותר.
מחסור מטורף ביכולת להעניק ולקבל אהבה אמיתית.
אני משוחררת ואני כבולה.
אני חיה את חיי.
אני צוחקת בקול רם.
אני נראית כאילו אני נהנית מהחיים ומשחקת נפלא ובאותה נשימה נשרפת מבפנים בכל נשימה.
בכל פעם שאני מעיזה לחשוב על הימים ההם שהיו ולא ישובו עוד, פיסה נוספת קופאת בי לעולמים.
