לסיוטים שלי, לכולם, יש דבר אחד (די מוזר) במשותף - הם לעולם לא מפחידים. הם יותר דמיונות של סיטואציות סופר קשוחות, ואני תמיד מתעורר מהם בוכה ולא מסוגל לחזור לישון.
זה כנראה כי הראש שלי יודע שלפחד לא תהיה השפעה אמיתית עלי, אחרי חלום מפחיד (והיו לי כאלה, לא מעט) אני יכול מיד לחזור לישון כאילו כלום לא קרה. לכן אני לא קורא להם סיוטים. אחרי הסיוטים האמיתיים שלי, לעומת זאת, אין שום סיכוי שאצליח לחזור לישון. רק מחשש שמא, אולי, אצטרך "לחיות" את הסיטואציה הזאת שוב.
הסיוט האחרון, שחוויתי עכשיו (שנ"צ מאוחר, אל תשפטו!) היה אולי הכי קשוח שאי פעם היה לי, ואני באמת באמת מקווה שהמוח הדפוק שלי לא ייתן לי לחוות את הסיטואציה הזאת אי פעם שוב. למעשה, זאת חלק מהסיבה שאני מעלה את זה על כתב, כי אולי כך זה לא יחזור אלי לעולם.
מי שמכיר אותי יודע שאני מגדל חתולים מאז שאני יכול לזכור, תמיד היו לי חתולים, גם אם לא גידלתי אותם מתוך הבית (כשגרתי אצל ההורים, והם לא הסכימו לקחת חתול חדש אחרי מקס, זכרה לברכה, הביתה - גידלתי כמה וכמה חתולים בחצר. האכלתי אותם, ליטפתי אותם ודאגתי להם לכל דבר שהיו צריכים). והיום, the ghosts of cats past came to haunt me, בערך, אני יודע שזה לא הם, הם רצים להם באחו הגדול בשמיים וחיים הכי טוב שהם יכולים, אבל בחלום שלי היו חלק גדול מהם - ממקס ופוץ', דרך מיסטר, צו'ן-לי, שלג ואוליבר. החלק של הסיוט הוא שאני, בעצמי, הייתי צריך לתת להם זריקת הרדמה. אני לא זוכר למה, אני לא זוכר באילו נסיבות, אבל היו לי שישה מזרקים, מתאימים לכל אחד מהם, ואני הייתי צריך להזריק להם את הזריקה.
אפילו לעצמי בחלום זה היה בלתי אפשרי, ועשיתי את זה במאמץ מטורף לגמרי. אבל החלק הבאמת קשה היה שמכולם, שהיו ישנים בזמן שהזרקתי, מיסטר התעורר. ואז רצתי אליו, כדי להחזיק אותו בידיים ולקבל כמה רגעים אחרונים איתו, והוא פשוט ניסה לברוח ממני. התעוררתי כשעצמי בחלום מתחנן למיסטר שלא יברח, שישאר איתי, והדמעות, מן הסתם, לא איחרו להגיע.
אז אלו הם הסיוטים שלי, אלו הם החלומות שאני מתעורר מהם כשאני לא מסוגל לחזור לישון.
סיוטים רגילים? מפחידים? פפףףף! אל תצחיקו אותי, אלו שטויות, אותם אני אפילו לא זוכר.
