לא מזמן צפינו בסרט "כוכב נולד", ביצוע מחודש שלישי לסרט משנת 1937 (היו ביצועים מחודשים גם בשנת 1954 עם ג'ודי גרלנד ובשנת 1976 עם ברברה סטרייסנד) , בכיכובם של ליידי גאגא ובראדלי קופר.
הסרט הזה הכה קרוב מדי, עד כדי כך שאני כבר כמעט לא מסוגל לשמוע את שיר הנושא שלו, שיר יפיפה בשם Shallow, מבלי להילחם בדמעות שמאיימות לחנוק אותי. כשאני שומע את שיר הסיום של הסרט, זה שהצמדתי לפוסט הזה, אני לא מסוגל (לרוב) לעצור את הדמעות. אני בדרך כלל לא נוטה להתרגש מסרטים, או להתרגש מסצנות סוחטות דמעות, אבל כמו שאמרתי קודם - הסרט הזה הכה קרוב מדי, הרבה יותר מדי קרוב.
אני עומד לכתוב ספוילר, אבל אני מניח שכל מי שרצה לצפות בסרט כבר צפה בו אז אני לא אחדש לאף אחד כלום.
העניין הוא, לגבי הדמות של בראדלי קופר, שזה יכול בקלות היה להיות אני בגיל 15-16. אני אסביר, כי זה נשמע כמו היובריס, אבל זה לא. ג'ק, הדמות שבראדלי קופר מגלם, שלח יד בנפשו כי הוא הרגיש שהיה עדיף לאלי, הדמות שליידי גאגא מגלמת, אילו לא היה שם "להפריע לה" או "להפריע לקריירה שלה" (הסיבה שהוא חשב כך היא בגלל האמרגן החדש של אלי, שאמר לו שהוא עושה לה רק בושות ואולי עדיף שהוא לא יהיה חלק מחייה). To put it simply - הוא (ג'ק) הגיע למסקנה שעדיף שהוא לא יהיה חלק מהעולם (או ספציפית מעולמה של אלי) ולכן הוא נטל את חייו.
מעטים מאד יודעים זאת, בגילאי 15-16 היו לי שני נסיונות אבדניים. מעטים אפילו יותר יודעים שהאובדנות שלי מעולם לא הגיעה מתוך דיכאון, או מתוך כאב. האובדנות שלי הגיעה מתוך מסקנה שהעולם יהיה טוב יותר בלעדי. אני לא רוצה להשלות אף אחד - אני סובל גם מדיכאון, ויש לא מעט אנשים בעולם שהאובדנות שלהם קשורה מאד בדיכאון שלהם, אבל אצלי המצב אינו כך. האובדנות שלי והדיכאון שלי לא חולקים מיטה משותפת, אפילו לא חדר משותף ואפילו לא בית משותף. הם מגיעים ממקומות שונים לחלוטין.
למעשה, הדרך שבה גילו על הנטיה האובדנית שלי, אי אז בגיל 16 בואכה גיל 17, היא שבאחד המבחנים שעשיתי בספרות (בגלל לקויי למידה הבחינות שלי במקצועות רבי מלל היו בעל פה) היינו צריכים לתאר ספר קריאה שבחרנו. אני לא באמת זוכר על מה היו השאלות במבחן, אבל אני בחרתי את הספר של פאולו קואלו "ורוניקה מחליטה למות". כשהמורה הגיעה לשאלה היחידה שאני זוכר "למה בחרת דווקא את הספר הזה?" אמרתי שבחרתי אותו כי הזדהיתי עם שם הספר, וכשהמורה שאלה למה הזדהיתי עניתי שגם אני החלטתי למות בשלב כלשהו של חיי. המורה הזו, מלאכית בכל קנה מידה, המשיכה לתחקר ושאלה אותי אם גם ניסיתי לקחת את ההחלטה הלאה ואמרתי לה שניסיתי פעמיים ולא הצלחתי.
עכשיו, אי אז בגיל 16 לערך, כבר אין לי זיכרון מה היה המניע (או הטריגר) לנסיונות. אני מניח שזו הייתה שיחה אחת יותר מדי מצד ה"משפחה" על כמה פוטנציאל יש לי ועל כמה אני לא עושה כלום כדי לממש אותו, אבל זו הנחה בלבד, יכלו להיות המון סיבות. אבל העניין הוא שלפעמים מרגיש לי שלא הרבה השתנה מאז. אם בכלל השתנה משהו הוא השתנה לרעה, כי נוספה התמודדות עם דיכאון בנוסף.
האם אני עדיין מרגיש כאילו העולם יהיה טוב יותר בלעדי? כן! הרבה יותר פעמים מאשר אני מוכן להודות.
האם אני עדיין חושב שהיה עדיף לכל מי שאני מכיר ואוהב אילו לא הייתי חלק מהחיים שלהם? כן! כמעט תמיד.
האם המוח שלי עדיין צורח לי ש"אתה לא מספיק טוב בשביל העולם הזה"? כן! כל יום מחדש כן.
אני לא יודע איך אני מצליח להתמודד עם זה היום, אני מניח שהאהבה שלי לקושקה, והמחשבה על הכאב שהיא תחווה אם יום אחד אלך ולא אחזור, נותנים לי מספיק משקל נגדי (Counter balance) לקולות האלו שצורחים עלי שוב ושוב כמה שהעולם הזה יהיה טוב יותר בלעדי.
אני מפוצץ טריגרים מאז השבת השחורה של ה-07.10, היום אני מבין שחלקם כנראה בגלל Survivor's guilt, ובגלל המחשבה שאני, שלא מגיע לו להמשיך לחיות, שרדתי את השירות הצבאי שלי בעוד חברים לקורס ולטירונות לא שרדו.
כתבתי את כל הפוסט הזה כי הייתי חייב את זה לעצמי. הייתי חייב להוציא החוצה את המחשבות הללו כדי שאולי המוח שלי יפסיק לצרוח עלי ויתן לי לישון בלילה.
תודה למי שהשקיע וקרא.
תודה לכל אלו שהם חלק מחיי, מילולית לא הייתי פה בלעדיכם.
https://www.youtube.com/watch?v=52nfjRzIaj8&pp=ygUJbGFkeSBnYWdh
