היום הזה התחיל בבשורה לא הכי משמחת - קיבלתי שלילה מחברה שהתראיינתי אליה ונורא רציתי את המשרה הזו, וממש קיוויתי לקבל אותה.
נורא מבאס, מתסכל אפילו. אני לא יכול לתאר את ההרגשה. אבל זה עבר, ומיד תבינו למה.
דיברנו על זה לפני כן, היא ואני, אבל היום היא אשכרה אמרה שהיא רוצה להפגש ושאבוא אליה. אז נסעתי.
נסיעה ארוכה, אפילו מאד, עם המון תקלות בדרך (בעיקר פלאפון שנגמרה לו הסוללה באמצע הדרך, והייתי צריך להחליף בין הסלולריים - להעביר את כרטיס הסים לסלולרי הפחות טוב).
אבל, Oh boy! היה שווה את זה.
היא מקסימה. ומתוקה. וחמודה בטירוף. וכל כך הרגיש לי נעים לשבת איתה, ולדבר איתה, ולצחוק איתה על כל מיני שטויות, והתבכיין איתה על שטויות אחרות... ולהתמזמז איתה :)
היה לי ממש כיף היום, וזה בעיקר בזכותה. ואני כמעט משוכנע שהיא לא תקרא את זה, אבל אם יום אחד היא תיתקל בפוסט הזה - תודה לך. מתוקה שכמוך. תודה שהפכת את היום הזה ליותר בהיר, ויותר נחמד, ויותר נעים (הרבה יותר...)
נהניתי בחברתך, אני ממש מקווה לא להרוס את זה, ואני ממש מקווה שזה יהפוך למערכת יחסים מהנה ומענגת עבור שנינו. (וקצת מענה עבורך, אבל הי (: ).
בדרך חזרה התקשרתי לאחי, וקפצתי לבקר אותו. ממש עושה לי טוב להתחיל להכניס את אחי ואחותי לחיים שלי. מסתבר שיש בנינו כל כך הרבה דברים משותפים, ותחומי עניין ששנינו מתעניינים בהם. הייתה לי שיחה איתו, של המון עומק מצד אחד, ושל המון שטויות וצחוקים מצד שני. אני ממש, אבל ממש מקווה לא לפשל גם בקטע הזה, ולא להרוס את הקשר שמתחיל להיבנות לי עם אחי ואחותי.
אני לא יודע למה אני בוכה עכשיו, אולי מכל ההתרגשות והעומס הרגשי של היום. אבל אני יודע שהפעם, סוף כל סוף, מזה כמה חודשים טובים - אלו לא דמעות של כאב. אני יודע, לכל הפחות, את זה.
