אני רוצה להוציא.
לא יודע אם קיטור, או רפש, או סתם גועל נפש. אבל אני רוצה להוציא, לשחרר, להשתחרר מזה, ולהמשיך הלאה.
יהיו שיגידו "אז היא לא רוצה אותך. אז מה?" אבל אותי זה מעצבן. מעצבן ומבאס.
אני לא משוכנע אם זה כי בא לי עליה, או כי היא מושכת אותי במיוחד, או כי פשוט בא לי על מישהי להכרבל איתה בלילות ולהיות איתה כרגע.
זה חסר לי. את זה אני יודע בוודאות.
אני כותב את זה פה, ולא באף מסגרת אחרת כי הסיכוי שהיא תקרא את זה, ותבין מי אני, ותבין אני מדבר עליה - הוא אפסי.
אבל באסה לי עכשיו. וחרא לי. ולא בא לי כלום. לא בא לאכול את ארוחת הצהריים שאני בונה עליה מאתמול (המבורגר תוצרת בית, עם חזה אווז וגבינה מעל ובצל מטוגן).
לא רוצה לבכות, לא רוצה לשקוע בזה.
אבל מטומטם שכמוני, הרגשתי את זה מלכתחילה הרי. האינטואיציה שלי הרי אמרה לי שלא יקרה פה כלום. אבל אני, כמו האידיוט שאני, המשכתי להיאחז בתקווה הקטנטנה הזו שאולי כן. ויכול להיות ש...
אז אני לא יודע מה אני מוציא פה. האם אני מוציא רפש? האם אני מוציא קיטור?
אני בעיקר מוציא את החרא הזה מהמערכת שלי כדי שאוכל לתת לזה להעלם ולהמשיך את חיי.
אבל כואב לי, כואב לי ואני לא יודע למה. זה הסוג הכי מחורבן של כאב. כזה שאתה לא רוצה, אתה לא יודע אפילו מה המקור שלו. אז אתה לא יודע איך להתמודד איתו, איך לגרום לו לעבור.
סעעמק!! טוב?
*לא, השיר הזה לא מתאר כלום חוץ מהמצב המחורבן שלי כרגע*
