היום שוב קיבלתי תזכורת שאני כבר לא כמו אז, השתניתי שוב, ואני לא משוכנע שהשינוי הזה מיטיב עימי.
חזרתי לפחד, פחד שכבר עזב אותי לתקופה ארוכה, ואני לא רוצה בו יותר. שיחררתי אותו מזמן, ואני לא רוצה בו חזרה, אבל הוא פה. ונראה שהוא כאן כדי להשאר.
למי שזוכר את הפוסט הראשון אי פעם שכתבתי, בערך בגיל 16 איבדתי את אחד הפחדים הגדולים ביותר המקננים בכל אדם באשר הוא - הפחד מהמוות.
היום קיבלתי תזכורת מזעזעת לכך שחזרתי לפחד ממנו. מהמוות. אני לא מדבר על הפחד מלמות, אני מדבר על הפחד מהמוות עצמו. חזרתי לפחד ממנו, ובענק. היום, בעוד כשעה וחצי, אאלץ להיפרד בפעם האחרונה מדמות שאני אוהב מאד, אשה שהייתה אחת הנשים החזקות שהכרתי, והיום נכנעה, הפסידה בקרב, והשיבה את נשמתה לקוסמוס. אני ממש רוצה לכתוב שהיא השיבה את נשמתה לבורא העולם, אבל אני כבר לא במקום הזה בחיים. עזבתי אותו ואני לא רוצה לחזור. אבל היום מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב על "אשת חייל מי ימצא", מתוך כבוד אדיר שאני רוחש לאשה הזו.
וזה מכעיס אותי, אני כועס על עצמי, וכואב לי ברמות אחרות, ואני שוב כועס... מן מעגל כזה. הרי כבר איבדתי את הפחד הזה, אז למה שוב?! ומי בכלל צריך את החרא הזה?!
Hello darkness my old friend - בתחת שלי!
אני לא רוצה את זה. לא רוצה את הפחד הזה. כי אני זוכר מה הוא עשה לי, ולמה הוא הפך אותי.
הדמעות לא מפסיקות מהצהריים, עת קיבלתי את הבשורה המחורבנת הזו. ואני לא מצליח להשיב לעצמי את השליטה על זה.
ואני מפחד, כן, מפחד פחד משתק... אני לא מוכן לאבד את היקרים לי. מעדיף ללכת לפניהם, להכין את המקום לקראתם, לערוך את השולחן ולקבל אותם בכבוד של גיבורים.
אני יודע שחלק מיושבי האתר היו רוצים לראות אותי נאסף אל אבותי, אז תהנו מהרגע הזה. רגע של חולשה שלא יחזור!
אני אלחם בחרא הזה עד טיפת דמי האחרונה. ואנצח! כי זה מה שאני יודע לעשות.
כי זה מה שדריזט, ודדפול וספרטקוס יודעים לעשות. כל אותם נפשות שחיות בי, חלקיקי חלקיקים מכל אותם גיבורים. זה מה שאנחנו עושים הכי טוב - מנצחים!