*לא טרי*
האוויר מלא בעכירות הכעס של הלילה, אני מתחפרת בחזה שלו ומנסה לשאוב קצת חיבה והכלה. הוא שולח אותי לרגליים, שם מקומי.
אם יש משהו שאני שונאת ושבאמת פוגע בי, ובו בזמן משהו שאני לא יכולה לסרב לו ולהוציא מהחיים שלי, זה hatefuck.
אין לי ספק, שבזמן שאני משופדת על הזין שלו, והוא יורק לי על הפנים ומחזיק אותי מהפה שלי כדי להלביש אותי עמוק יותר עליו אין בו טיפת כעס כלפיי, רק סדיזם טהור. אני לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר.
מספר דקות אחרי ששלח אותי לרגליים, איבדתי תחושת זמן מרחב והערכה עצמית. הייתי בשפל הכי נמוך שאני מסוגלת אליו מבחינה רגשית, שנאתי כל תא בגופי והייתי מוכנה להתמסר אליו רק כדי לכפר על אירועי הלילה. הייתי מסוגלת לספוג הכל, רק להרגיש את המגע שלו. רק שלא ילך. שלא יעזוב אותי לבד עם מערבולת השנאה העצמית.
הוא ישב מעליי והמטיר עלי סטירות חזקות, עם תנופה, אחת אחרי השניה. הראש התפוצץ מהנגאובר. נשכתי את השפה כדי לא לצעוק, כדי לא לנסות להתחמק. כל כוח הרצון שלי היה מכוון למטרה אחת. לא לבכות. הוא שונא כשאני בוכה.
"למה את נותנת לי לעשות את זה עכשיו?"
הוא קם ויצא מהחדר. ואני נשארתי על המיטה. או לפחות מה שנשאר ממני באותו הרגע.