אני חייבת לעשות את זה דרמטי. אחרי הכל, זה כל מה שאני. דרמה קווין לא יציבה.
האמת שאני די טובה בלהסתיר את זה IRL, אבל אני חייבת לתת אקורד סופי שיהיה נאמן לעצמי.
נאמר לי, ומוזר שלא חשבתי על זה בעצמי, שאני נעזרת בהכל. אני מטופלת תרופתית, אני עושה ספורט, יש לי כדורי הרגעה וכדורים לריכוז ווויד למצב רוח טוב ופסיכותרפיה ומוזיקה מרגיעה לפרודוקטיביות ורשת תמיכה של מליון קבוצות פייסבוק שבייסיקלי הפכו לפינת הליטוף שלי, ואפילו עם כל זה אני לא משהו בלהיות יציבה.
תכלס. אני נעזרת בכל מה שיש לעולם להציע, ועדיין מפרכסת בניסיון למצוא את עצמי בעולם.
כשתינוק נולד עם מום רציני בגוף, הוא לרוב לא שורד עד גיל בגרות. כשתינוק נולד עם מום רציני בנפש, או כמו שאנחנו קוראים לזה התודעה, או "איזורים מסויימים במוח, מאזן נוירוהורמונלי לקוי" (ובינינו, אני לא סובלת מ PTSD, אלא חיה עם ביפולריה, שהוכח מעבר לכל ספק שמועברת בתורשה, והתהליכים הנוירוכימיים שנפגעים אצל הדו קוטביים דומים מאוד לאלה שפגועים אצל חולי אפילפסיה. עד כדי כך, שתרופות נגד אפילפסיה במינונים מאוד גבוהים יכולים להוות אלטרנטיבה יעילה ומועדפת למייצבי מצבי רוח כמו ליתיום) הוא מגיע לגיל בגרות, ממשיך לחיות, ומותיר אחריו שובל של הרס, אנשים מוכי רגשות אשם על שלא הצליחו להכיל את מה שהמוח האנושי הבריא לא מסוגל להכיל.
וזה הביא אותי למסקנה שנמאס לי. אני לא רוצה יותר להפגע. אני לא רוצה יותר לפגוע. וחמור יותר, חרא קטן ומניפולטיבי שכמוני, אני לא רוצה לגרום לאנשים שאני אוהבת לפגוע בי כדי שהם יחיו עם תחושת אשמה, ואני עם ההרגשה שקיבלתי את מה שמגיע לי.
כשיצאת מכאן אתמול, שידרת המון חוסר שביעות רצון. חשבת שזה אתה שאני מוחקת מהחיים שלי. אבל האמת היא שזו אני שאני מוחקת מהחיים. של כולם. אני התעייפתי לפרכס. התעייפתי להשקיע כפול מאמץ כדי להגיע לאותם ההישגים. התעייפתי להיות פגומה בעולם של נורמלים, לחנוק אינסטינקטים בסיסיים עבורי שלא קיימים עבור אף אחד אחר.
אם עץ נופל ביער, ואף אחד לא היה עד, האם הוא נפל? ואם אני יורדת מהפסים באיזולציה חברתית, האם אני משתגעת?
כשחתכנו פעם שעברה, או לפחות ניסינו, כתבתי לך שאתה האקס של שרדינגר עבורי. שללא הידיעה אתה יכול להיות מאושר בזרועותיה של אחרת, ויכול להתאבל על כל מה שהיה יפה בינינו ולא יכולנו לשמור. אבל הפעם זה לא עבורך, וזה לא הסיפור שלך שאני חיה. הפעם זו אני
ואני הפסיכית של שרדינגר. והבית שלי יכול באותה המידה להבריק מניקיון, או להיות אחרי חורבן היסטרי עם פטיש. אני יכולה באותה המידה לפרוש מהלימודים, או להצטיין בהם. אני יכולה לקרוס חזרה להפרעות האכילה, או להפתר מהן סופית היות וזה תמיד התקשר אצלי לפידבק חיצוני. אני יכולה להיות מאושפזת במחלקה סגורה, או לנתב את ההשקפה השונה שלי כדי להפוך להיות אקסטראורדינרית בכתיבת קוד, או אילוף כלבים, או הקמת כת. אני יכולה למלא כל יום בפרודוקטיביות שתהיה ריקה משיפוט או השוואה, ויכול להיות שכבר מזמן אלימות ספונטנית בשכונה הכי מסוכנת בחיפה (יאי לי, אני גיבורה קטנה כל פעם שאני חוזרת מהעבודה ב1 בלילה, וגיבורה גדולה כל פעם שאני מפספסת את התחנה והולכת את ההפרש ברגל) גאלה אותי מהצורך לבחור כל יום במשפחה ובחיות המחמד שלי.
החלק הכי יפה בסיפור (או שרק אני יכולה להעריך את היופי בו?) שלא משנה מה מזה קורה עכשיו, בכל רגע נתון שבו כל אדם נתון קורא את הפוסט הזה - בעולם שלו זה לא קורה באמת. פרפר שיניף את כנפיו יכול לגרום להוריקן בקצה השני של העולם רק אם לא להכניס אותו לצנצנת.
מה שאומר שעבור רוב האנשים שבכלל היו מודעים להסטוריה שלי - היא מסתיימת כאן. קצת כמו התאבדות, רק בלי כל השיט של רגשות האשם וחיפוש האשמים ומחשבות מיותרות שחולפות ברגע שזה מפסיק להיות טרנדי. ואני משתעשעת במחשבה שאני כל כל שואפת למזער את הנזק שיש לי פוטנציאל עצום לזרוע סביבי, שאני אפילו מתאבדת חצי קלאצ' כזה, בצורה אלטרואיסטית עד כדי בחילה. ואמשיך להתקיים כרוח שכזו שצופה מהצד, כמו בדרמה מיסטית סוג ז. אולי הודית אפילו. אבל החיים שלי תמיד היו דרמה סוג ז, אז למה שלא אשאר נאמנה לעצמי באקורד האחרון?
THE END
