טעימות בהנף מקלדת

בסיפור אודות החטא שאירע בתחומיו של גן העדן המופיע בספר בראשית, אנו קוראים על משולש רומנטי המתנהל בין שלוש דמויות. הנחש, חוה,ואדם. סיפור זה הפך להיות מקור להסבר של הטוב והרע, ואף לסיבת קיומו של המוות. הדמויות המופיעות בסיפור, אינם דמויות ממשיות מעולם החי, ואף אותו עץ אינו מעולם הצומח.כמו כן, אדם, חוה, הנחש, הם משל לעניין אחד ועל פי האופן הבא: הנחש מציין את כח הניחוש שניזון מהדמיון, חוה מציינת את החומר, (=חוויה הרגשית,?) ואדם את הראיה השיכלית . העצים מציינים את, העצה והרעיון שהאדם מנהיג בה את חיו. עץ הדעת טוב ורע מתייחס לאותם דברים בהם מעורבב הטוב והרע יחד. ועץ החיים מתייחס לדברים המוחלטים הברורים שמטבעם לא משתנים, ולא חל בהם מושגי הטוב והרע. הציווי על האדם היה לא להיטמע בתוך מערכת מושגים שאינה ברוררה ומחוורת, הנתונה לשיקולים אינטרסטיים. נמצא כי סיפור גן עדן בעצם הוא סיפור על האדם וכחותיו הנפשיים השונים, כאשר הוא מכוון אותם בנתיבים שונים .הציווי לא לאכול מעץ הדעת זהו בעצם ההוראה לאדם לא להיכנס לעולם בו הטוב והרע
מעורבבים בו לבלי היכר.אלא על האדם לשאוף להימצא בעץ החיים שהוא משל להשגות ולתובנות השיכליות שקימים לעולם. בהתאם להבנה זו, הגירוש מגן עדן מציין את המצב בו האדם מנתק עצמו מגן העיון המחשבתי,ותחת זאת האדם שוקע בעולם ללא יסודות ברורים ותובנות נכונות. לפיכך, מה שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות אין זה מתייחס לעצם המיתה הפיסית, אלא למיתה
במובן של איבוד הטעם של משמעות החיים

.* הפוסט נכתב בעבר ומופיע בשינויים קלים



[