טעימות בהנף מקלדת

להודות באשמה וליטול אחריות אישית, זה מסוג הדברים שלא מתלהבים לעשות.
קיימת איזו נטיה טבעית להיחלץ ממצבים כאלו ע"י הטלת האחריות על אחרים.
והואיל וכמעט כל אדם נוהג בדרך זו , לכן כולם צדיקים וישרים. הראשון שיצר
את התקדים לגולל את האשמה על הזולת, הלא הוא אדם הראשון. כאשר נדרש
להשיב על השאלה מדוע אכל מפרי עץ הדעת, הוא מצא לנכון להעביר את האשמה
כלפי האשה וכך אמר: וי??אמ?ר ה?א?ד?ם ה?א?ש???ה א?ש??ר נ?ת?ת??ה ע?מ??ד?י ה?וא נ?ת?נ?ה ל??י מ?ן ה?ע?ץ ו?א?כ?ל:(בראשית,ג,יב).
ובעקבותיו נהגה גם חוה שאימצה בעניין רב את דרכי המילוט מנטילת אחריות
וכך הגיבה על השאלה מדוע אכלה מפרי העץ
.:ו?ת??אמ?ר ה?א?ש???ה ה?נ??ח?ש? ה?ש???יא?נ?י ו?א?כ?ל:(בראשית ג,יג).
ביטוי מעניין לעניין זה עולה יפה מדברי השיר של טד יוז המופיע להלן:

לא , הנחש לא פיתה את חוה
לאכול מן התפוח.
כל זה אינו אלא
סרוס של העובדות.

אדם אכל את התפוח.
חוה אכלה את אדם.
הנחש אכל את חוה.
זהו המעי החשוך.

בינתים, הנחש
תופס תנומת עיכול אי שם בגן -
ומחייך כשהו שומע
את אלהים קורא בקול נרגן.
(טד יוז, מתוך ספר, שועל המחשבה).