בסד"ו
בתקופה האחרונה סופי השבוע היו הזמן המועדף עלי להבעת אבל וצער.
בסך הכל, זה נורא נוח.
יש זמן לבכיינות, הכביסות שנערמות במהלך השבוע, הולכות מצוין עם רחמים עצמים.
בסוף השבוע האחרון החלטתי:
"מיתך שלא לשמא - לשמא"
בפועל סדר השלבים הלך כך:
מנת הרחמים העצמים שמלווה בדחק הקבוע-מה אלבש?,
ולמרות שתמיד זה מסתכם בבגד גוף מחנות היד שניה של אתי,
או שרוול גזור שנתפר חלקית סביב הפטמה +
ליפוף או שניים לכיוון הוואגינה - יש מונולגים שעליהם אני לא מוותרת.
מיד בסיום השלב הזה אני נכנסת למוד של השיפוצים.
לו רק היה לי פלס...
אני חושבת לעצמי כאשר אני מעבדת נתונים וחריגות בגזרת הגבות.
כל שערה סוררת שהעזה לצמוח בזוית שאינה מקובלת עלי-הופכת חשודה מיידית
בהפרת האיזון העדין של הגבות ומעמידה את כולנו בסכנת ביטול יציאה.
ההתמודדות והטיפול בסוררות אלו, מיד מעלה לי את הבטחון.
(אגב, בסוף אני תמיד יוצאת, אני סתם מאיימת עליהן, הגבות שלי תמיד לוקחות אותי ברצינות, קצת איומים-וזה מסתדר..)
אני מתחליה לחוש בסימטריה רק לאחר שליכטה ומריחה מדודה של מייק-אפ,
ללא הבדלי חצקונים, נמשים, ופיגמנטציה.
"ככה שיראה טבעי..."
אך, טבעית שכמוני...
הלא אני לגמרי נראית כמו מי שהרגע סיימה לחלוב את עדנה ולהעביר 20 באלות קש על גבי החסון - רק כדי שלא יפריעו לצביקה, בתורנות חליבת הלילה,
בשעה שאני מפזזת בדיווה...
אייין... אחריות -זו אחריות.
בדרך אני משכנעת את עצמי שהנה הנה זה סוף סוף קורה,
אני נגמלתי, האובססיה לאקס חלפה, וזה ממש לא משנה אם אתקל בו או לא.
היכן שהוא לקראת צומת סגולה, שוב פורץ ויכוח סוער ביני לבין עצמי,
עצמי משתיק אותי בגסות רוח.
אני מנסה להשיב, אך עצמי -לא פראייר...
ומלבד זאת, התאמנו על זה בבית:
שלום מנומס,
אם יש בידי כוס משקה ,
עצמי יצווה עלי להניח אותה פן תשפך על ראשו של מען-דהוא,
במעין חוסר תשומת לב שכזו....
הרחקה גורפת מחפצים חדים,
(להוציא מן הכלל איברים של מועמדים פוטנציאלים לריקודים מושחתים וטיזינג..)
וכיבוי סיגריות מהיר רק במקום המיועד לכך, על מנת להימנע מבלבול...
עצמי, כפי שכבר ציינתי- לא פראייר,
הוא אמנם ערס קטן, רכושני ואובססיבי,
אבל הוא לומד די מהר להעתיק אובססיות לכיוונים הרבה יותר חיובים מצבירת תיקים פלילים על תקיפות במרחב דן.
שעתיים של שעשועים ב'מד- עלם החמודות' המרשים שהצטבר בדיווה בתקופת היעדרותי.
זהו. הספיק לי, אני חושבת...
כן ,זה נכון. אני מסכמת לעצמי.
נהניתי , מציתי, כל המילף למינהם הזיעו, ריירו. -הכל טוב.
אני שוב התבכיין.
הוא מתגעגע.
באימש'לי, עצמי לא מבין למה בדיוק???,
אבל הוא בחר לצאת אציל נפש איתי
ולהעלות אותנו על מונית וכוס שוקו.
אני חושבת לעצמי- למרות הכל, בילינו יפה מאוד הערב...
-הסכמה גורפת.
אני מאוננת בעצמי,
ואני נרדמת לי, בגפי,- כמו בובה.
ולא. לא היתה חליבת לילה...
רק תענוגות,
ליבנת
לפני 13 שנים. 18 בספטמבר 2011 בשעה 6:22
