יש לי שוט. אמיתי לא סתם. מה שמצחיק זה שקיבלתי אותו עוד לפני שבכלל הייתי בקטע. עוד לפני בכלל שזה עיניין אותי. לפני שחשבתי שזה בכלל יכול לעניין אותי. הייתי במסיבת יומולדת של חברה של חברה. לא הכרתי אף אחד מהאנשים כך שדי השתעממתי. היה שם בחור שנעץ בי מבטים כל הערב. האמת שהוא לא מצא חן בעיני במיוחד אז די התעלמתי מהמבטים שלו. בסוף הערב חיכיתי ליד האוטו שלי לחברה שלי ששכחה את התיק שלה. ואז ראיתי אותו בצד השני של הכביש, נשען על האוטו שלו ומביט. מאחר ויצר הסקרנות הוא אחד המאפיינים היותר בולטים שלי, לא התאפקתי (גם בדחיית סיפוקים אני די גרועה האמת) ושאלתי אותו "המבטים שלך אמנם לא מטרידים אותי, אבל מאוד הייתי רוצה לדעת מה כל כך מסקרן אותך בי". הוא הסתכל עוד כמה שניות מלמעלה למטה ולא אמר דבר. ואז אמר "חכי שניה". הוא פתח את האוטו שלו וחיפש שם כמה שניות. הוא שלף שוט. והתקרב לעברי. ליבי פעם בחוזקה. "האם הוא הולך להרביץ לי?" תהיתי. ואז הוא הושיט לי אותו ואמר "נראה לי שכדאי שיהיה לך אחד כזה". ואז הוא פשוט נכנס לאוטו ונסע. בלי הסברים בלי כלום. אני נשארתי די המומה. כמובן שבאותו רגע לגמרי חשבתי שהבחור שרוט עד עמקי נפשו האומללה. מצחיק שרק שלוש שנים אחר כך הוצאתי את השוט הזה ומצאתי לו שימוש... עד היום אני לא יודעת אם הוא התכוון שהשוט הזה צריך להיות בידי או על אחורי...
כנראה שגם וגם. עד היום אני לא ממש יודעת האם היה זה פחד שהרגשתי שהוא בא לקראתי אוחז בשוט, או שמא התרגשות. אי מניחה שגם וגם.
לפני 20 שנים. 14 ביוני 2004 בשעה 18:50
