אוהבת לא אוהבת

מאז שאני זוכרת את עצמי פינטזתי איך זה יהיה להיות מאוהבת. עם השנים הבנתי שכנראה אין דבר כזה. זה רק עוד משהו שהמציאו כדי למכור יותר סרטים, שירים, ציורים, ממתקים, פרחים, לבנים סקסים, חופשות והרשימה עוד ארוכה. היום אני די משוכנעת שאהבה זה דבר נדיר. מצד אחד אני נגעלת מכל הבעת רגש קיצונית ודביקה שכזאת, מצד שני כולי פחד שלעולם לא אחווה את ההרגשה הזאת. איך זה באמת לאהוב מישהו כל כך עד שזה כואב, להיות חסרת אונים כשהפצעים שלי פתוחים לרווחה ושהוא יכול לפזר גרגירים עבים של מלח מתי שרק ירצה....אני מפחדת לאבד את השליטה. ואני כל כך רוצה. אבל אני לא יכולה לעצור את הספק זה שמזדחל לו אט אט במעלה גבי. אין דבר כזה אהבה. היא לא קיימת. ואם היא כן, פה יהיה המקום האחרון שאמצא אותה.

ברקע השיר Love is like oxygen של ה Sweet כמה אירוני...

Love is like oxygen
You get too much you get too high
Not enough and you're gonna die
Love gets you high

כמה שאני שונאת ימי הולדת.
מה זה אומר עכשיו שאני בת 27? שאני צריכה להפסיק לשחק ולהתחיל לחיות או שמותר לי להשתעשע עוד קצת?

רגע של בדולח
תוקף את בשרי הצורב
מעטפת גופי
כה שקופה ודקה
חשופה לקור ידיך
(עכשיו יותר מתמיד)
פני החרסינה שלך בוהות בי
מבעד לדמעות
אתה נראה מעוות
קור עינך
ננעצות בגופי הבלוי
חורץ ציפורניך על קיר צהבהב
משאיר שובל עמוק ודק
(צמרמורת)
אתה הדם הזורם בעורקי
נכנס ויוצא במהירות חותכת
סבוכה בתוך קוריך
אתה מביט בי בזלזול
לא מושיט ידך לחלצני
אני כבר לא צלולה
כבושה
עזובה
קבורה

אתה מחייך.


שיר שכתבתי לפני כמה שנים טובות, אחרי מערכת יחסים רעה במיוחד. מוזר שפתאום נתקלתי בזה...דווקא עכשיו.

תמיד הייתי סוויצ'ית. מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד רציתי גם וגם. למה לוותר על משהו אחד אם אפשר לקבל את שניהם? ולמה שניים? אולי שלושה וארבעה וחמשה...
כשהייתי קטנה ושאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, אמרתי "רקדנית בלט ורופאה". "אבל את לא יכולה להיות גם רקדנית וגם רופאה" תמיד אמרו לי. אני הרמתי את הכתף ואמרתי "דוקא כן!". כבר אמרתי לכם שאני לא אוהבת לבחור נכון?
כשאני חושבת על המסעדה הכי מדהימה שהייתי בה אני נזכרת במסעדה קטנה בבנימינה שנקראת "הבית של אילנה". אהבתי אותה נורא כי היו בה 100 מנות לא פחות ולא יותר. כל מנה דוגמית קטנה של משהו. אהבתי את הגיוון, המשחק של הטעמים. אבל הכי אהבתי את העבודה שאני לא צריכה לבחור רק משהו אחד בתפריט. שאני יכולה לקבל ה-כ-ל.
גם כשאני חושבת על העתיד שלי, הוא מתחלק בערך לשניים. בתסריט הראשון, אני אשת קריירה מצליחה, עיתונאית או תחקירנית או מפיקה או אשת יחסי ציבור או הכל יחד. מקפצת בין רומן לרומן. כל רומן יותר לוהט מקודמו. יש לי חיי אהבה עשירים ומגוונים. עצם המחשבה על התמסדות מגעילה אותי ואני ממשיכה במעללי כפמיניסטית ( זה פאסה כבר לא?) משוחררת, צינית וחריפה. אין סוף לתסריט הזה. יש פייד אווט איפשהו באמצע. לפני שאני נהיית זקנה. בתסריט השני אני פוגשת את אהבת חיי. הגבר שאני לא מעיזה לחלום עליו. אנחנו מתחתנים ומביאים המון ילדים. אני סופרת מצליחה וכותבת ספרים מהבית. בין ילד לילד. אנחנו מאוהבים נורא ויש לנו חיי מין מדהימים. גם התסריט הזה מסתיים בלי סוף. בראש שלי כמובן אני מנסה לשלב בין שני התסריטים יחד. זה לא נראה כל כך טוב. זה די משעמם. מימלא הבמאי בטח ירצה שאני אכניס קצת אקשן לתסריט. אולי איזו תאונה. מוות. סקס אלים. הרי למה שמישהו ירצה לראות סרט מושלם מידי. שהכל בו הולך על מי מנוחות. זה כל כך משעמם....
אז מה בכל זאת?
התחלתי לכתוב יומן כשהייתי בת 11 אני חושבת. היה לו מנעול קטן מזהב. קיבלתי אותי כמתנה ליומולדת. חבל שאני לא זוכרת ממי. בהתחלה הייתי כותבת בו כל מה שעשיתי במשך היום. אחר כך הייתי ממציאה סיפורים שקרו לי במשך היום. מה שקרה לי לא היה מעניין מספיק. הרי יש גבול. כמה אפשר לכתוב על הלכתי לבית הספר. חזרתי והכנתי שיעורים. ראיתי טלויזיה. אכלתי ארוחת צהריים בלה בלה בלה. אז המצאתי לעצמי סיפור אהבה עם ילד אחד בכיתה המקבילה. המצאתי לעצמי זהות אחרת. מראה אחר. ואז יום אחד ככה פתאום. כעסתי על עצמי. על זה שאני משקרת ליומן שלי. שאני משקרת לעצמי. אז החלטתי שאני פותחת עוד יומן. יומן אמיתי עם המחשבות שלי והחלומות שלי ומה שקורה לי. והיומן הקיים יהיה יומן וירטואלי. שבו אני כותבת סיפורי פנטזיה רבי מעללים, עם נסיכות ואבירים... היומנים האלה, הלכו כנראה לאיבוד במהלך מעברי הדירה הרבים שלנו. אם רק הייתי יכולה לקרא אותם עוד פעם אחת.
כשאני חושבת על הילדה שהייתי, אני מבינה שלא השתנתי יותר מידי. גם היום אני חיה במציאות וירטואלית. מחכה שהחיים האמיתיים שלי יתחילו. מחפשת ללא סוף את המשמעות, נקודת המפנה או אולי הקטרזיס. מי אמר שהקטרזיס חייב לבוא בסוף? מי אמר שחייב להיות רק קטרזיס אחד? אני רוצה כמה. אבל את זה אתם כבר יודעים.

אני מכורה אליהם. אני אוהבת אותם. כשהם מגיעים אני מאושרת. אפילו אם הם לא היו בדיוק מה שציפיתי. שיגרה זה רע. לא אוהבת שיגרה. אני זוכרת שאמא שלי תמיד היתה מתלוננת בשנות ההתבגרות שלי כשהייתי חוזרת הביתה ומקבלת "מכת שיגרה" והופכת את כל החדר. הארון יהיה כאן עכשיו והמיטה תזוז לשם- הכל חייב להשתנות! לפעמים חשבתי שגם אני צריכה להשתנות כל הזמן. לחדש את עצמי. הרי אנו חיים בעולם שמשתדרג כל הזמן.
לפני כמה ימים, חזרתי מבילוי והלכתי מהאוטו לדירה. פתאום הרגשתי שאני משהי אחרת. יכול להיות שהשתנתי? ואז נזכרתי שתמיד משהו כמו חודש לפני היומולדת שלי מתחילות להם מחשבות קיום ומשמעות מכל הסוגים שאפשר. אני לא השתנתי. זה העולם סיביבי שמשתנה... לא?
ובכל זאת אני חייבת לעבור את תקופת המבחנים הרעה הזאת...אני אחזור לחיים ביום של המבחן האחרון ה 29 ליולי..נראה לי שאני יודעת בדיוק איפה אחגוג..בנתיים לכל מי ששואל אין לי זמן להצליף באף אחד. ולא זה לא תירוץ.

נשמע דוקא לא רע העבד. יש פוטניצאל. אני עוד אבדוק אותו בקרוב. עצם ההרגשה של להחזיק את השוט ולהיות בצד השני ממה שיצא לי לאחרונה די מסקרנת ומרגשת כאחד. עכשיו אני גם יודעת טוב יותר איך הצד השני מרגיש ואני חושבת שדוקא העובדה הזאת תהפוך אותי למלכה טובה יותר. יש לי המון רעיונות בראש והעובדה הזאת שמישהו יהיה לרגלי ויקבל את נחת זרועי ויסתכל עלי מלמטה נשמעת לי ממש טובה. עד כמה זה מוזר להנות משני הצדדים? האם זה באמת אפשרי?
אני מניחה שהזמן יגיד.
לילה טוב

הוא הוביל אותי, עירומה וחשופה, כשידי קשורות באזיקי עור ושרשרת מחוברת אליהם.
רצו לי כל מיני מחשבות בראש. איך הוא מעיז לתת לי פקודות כאלה, כמו שנותנים לסוס. איך אני מצליחה לעשות מה שהוא אומר ולבלוע את העלבון וההשפלה. איך אני עושה מה שהוא אומר וגורמת לו להנאה ולגאווה. כמה שאני רוצה להיות טובה.
אני שומעת במעורפל את הפקודות שלו, להרים ידיים עכשיו. עכשיו להמשיך ללכת. והקול שלו כה בטוח. כה חם ודורשני. הוא רוצה להפוך אותי לשפחה מצטיינת. אני אראה לו שאני מסוגלת. עם כל הגאווה שלי. אני יכולה. לפעמים טעיתי, קיבלתי בהכנעה את העונש כשהכאב הגדול יותר הוא הפחד שמא אכזבתי אותו.
ואז פתאום הראש התנקה. משהו בי השתחרר. כבר עשיתי הכל בצורה חלקה, כאילו מנחשת מה פקודתו הבאה תהיה. ואז. אז הוא נתן לי מתנה. חיבוק גדול ונפלא. ואני לא ידעתי למה אני רועדת בידיו. האם מפחד, האם מהתרגשות האם מגירוי. כל גופי צעק קולות לא ברורים. לא רציתי שיעזוב אותי. רציתי שימשיך לגרום לי להרגיש מוגנת ומוצלחת בתוך החיבוק שלו. זה מה שתמיד רציתי בעצם. להרגיש מוגנת ומוצלחת. מוקפת בחום והערכה. והוא נתן לי את זה בצורה שלא חשבתי שאפשר לקבל.
כשישבנו אחר כך לשתות קפה במרפסת הרגשתי שראשי נקי מבעיות היום יום, מלחצים ומפחדים. הרגשתי שדבר לא יכול לפגוע בי, שאני בלתי מנוצחת ושאני מוקפת חום והגנה. פתאום לא הייתי צריכה להתחבא אחרי מעטה אגרסיבי, ציני ומתחנחן. פתאום להיות אני היה מספיק והותר. פתאום אני היה יפה ומושך. פתאום אני היה טוב. היה מוצלח.

מחכה כבר לפעם הבאה עם המאסטר

אני אוהבת להסתכל עליך כשעוד לא בוקר. שהדמדומים עוד רוקדים להם במתיקות שבורה על פני הים. קר כל כך.
קר כל כך והיד שלי מרגישה כה בודדה ללא סבך שיערך.
השתיקה שלך. מתערבבת לי בדמויות שלנו שמתערבבות יחד.
אני רוצה ללחוש לך באוזן:
"תתעורר". "תתעורר..אתה שומע?". לשתיקה שלנו מצטרף קול טפטוף קר של גשם.
"אתה יודע, אתמול בלילה חלמתי שאהבת אותי. שלחשת לי אהבה עם הנשימה שלך מדגדגת לי באוזן".
טוב לך עכשיו נכון? נכון שטוב לך? אבל הרגליים שלך..
הם עדיין קפואות. תמיד הרגליים שלך קפואות.
יש לי עוד הרבה חלומות בשבילנו.
כאן בראש. . . אנחנו שוכבים על הדשא המתפורר, ויכולים לשמוע את קול תזוזת החולות. והדקלים או האלונים.
האצבעות שלי רוקדות בעצבנות עם אבנים
קטנות. השיער שלך נחנק בגרוני.
חתולים וחתולים מטיילים סביבנו כמו לביאות מיוחמות.
מהירים מידי למגע, מעקלים את גביהם רק עם התסכול או החשד שמצמרר את שערותיהם.
תנוח עכשיו. אני עדיין אוהבת. תן ללילה לנזול כנפיים
ארוכות דרך טיסה מעוננת. ותנסה לא להתחרז עם עצבות או שתכושף ברחמים כשהרוח בכיוונך מפשירה את לבך.
אבל לילה עדיין לא? אנו מרגישים את הירח אוסף אור,
פותח כפתור לחוץ ומשחרר אותנו אל הרוח המקפיאה הזאת. נח לי אתה לא מבין? נח לי ככה.
פה לידך. אפילו. אפילו שאני יודעת .
לא תתעורר. .
נכון שאתה אוהב אותי גם?

יש לי שוט. אמיתי לא סתם. מה שמצחיק זה שקיבלתי אותו עוד לפני שבכלל הייתי בקטע. עוד לפני בכלל שזה עיניין אותי. לפני שחשבתי שזה בכלל יכול לעניין אותי. הייתי במסיבת יומולדת של חברה של חברה. לא הכרתי אף אחד מהאנשים כך שדי השתעממתי. היה שם בחור שנעץ בי מבטים כל הערב. האמת שהוא לא מצא חן בעיני במיוחד אז די התעלמתי מהמבטים שלו. בסוף הערב חיכיתי ליד האוטו שלי לחברה שלי ששכחה את התיק שלה. ואז ראיתי אותו בצד השני של הכביש, נשען על האוטו שלו ומביט. מאחר ויצר הסקרנות הוא אחד המאפיינים היותר בולטים שלי, לא התאפקתי (גם בדחיית סיפוקים אני די גרועה האמת) ושאלתי אותו "המבטים שלך אמנם לא מטרידים אותי, אבל מאוד הייתי רוצה לדעת מה כל כך מסקרן אותך בי". הוא הסתכל עוד כמה שניות מלמעלה למטה ולא אמר דבר. ואז אמר "חכי שניה". הוא פתח את האוטו שלו וחיפש שם כמה שניות. הוא שלף שוט. והתקרב לעברי. ליבי פעם בחוזקה. "האם הוא הולך להרביץ לי?" תהיתי. ואז הוא הושיט לי אותו ואמר "נראה לי שכדאי שיהיה לך אחד כזה". ואז הוא פשוט נכנס לאוטו ונסע. בלי הסברים בלי כלום. אני נשארתי די המומה. כמובן שבאותו רגע לגמרי חשבתי שהבחור שרוט עד עמקי נפשו האומללה. מצחיק שרק שלוש שנים אחר כך הוצאתי את השוט הזה ומצאתי לו שימוש... עד היום אני לא יודעת אם הוא התכוון שהשוט הזה צריך להיות בידי או על אחורי...
כנראה שגם וגם. עד היום אני לא ממש יודעת האם היה זה פחד שהרגשתי שהוא בא לקראתי אוחז בשוט, או שמא התרגשות. אי מניחה שגם וגם.

האמת שאני לא מרגישה שייכת. לא לכאן ולא בכלל. אין לי מושג מה אני עדיין עושה כאן. הרצון לטעום את החיים קצת בשפתיים. בעיניים. הרצון להרגיש שהחיים לא חולפים סתם על פני אלא סותרים בהם. ממש ככה. סתירה חזקה כזאת שיכולה להעיר מתים. שההד שלה נשמע וממשיך להדהד כמה זמן אחר כך. אולי אני רק מנסה למצוא מקום שאני אוכל להרגיש בו בבית. אבל מה זה בית? כמה עצוב.

אולי אני עדיין בשלב החקירה. חוויתי קצת אבל זה עדיין לא מספיק. חסר לי. או שאולי זה היה יותר מידי. כמו שנכנסתי לכאן אני מרגישה שאני צריכה לצאת. שזה לא מקומי כאן. שאני רק מחפשת עוד דרך לגעת במישהו. לתת למישהו אחר לגעת בי. החיפוש האינסופי הזה אחרי משהו לאהוב. מישהו שיאהב. ואולי אני לא מבינה כלום. אולי ההרגשה של השוט שלו על אחוריי אמורה להרגיש אחרת. אולי עם מישהו אחר הייתי מרגישה אחרת. כמה מבלבל.

אני עדיין סקרנית, עדיין יש משהו שמושך אותי כאן. הטוטאליות. תמיד מצאתי את עצמי בקיצוניות. בכל דבר שעשיתי בחיים. תמיד שנאתי את האמצע. את הבינוניות. את העובדה שאני לא הכי חזקה, לא הכי יפה, לא הכי מוצלחת. שנאתי לא להיות בשליטה. שנאתי להיכשל. תמיד הרגשתי שרודף אחרי שעון ענקי שלוקח לי זמנים. לא מספיק מהר. לא מספיק טוב. לא מספיק חזק. לא מספיק. בכל מקום שהגעתי אליו הייתי חייבת שיראו אותי. שישמעו. שיתנו לי לגעת. כבר המון זמן שאני בשליטה. בעבודה אני מנהלת אנשים ורגילה להגיד להם מה לעשות, מתי לאכול ואיך לדבר. בלימודים תמיד אני חייבת להיות בראש הקבוצה. בכל מקום שאני נמצאת בו אני תמיד חייבת להוביל. התעייפתי. אני שחוקה. לא פשוט להיות קונטרול פריק. בהתחלה כשרק נחשפתי לעולם הזה דווקא בגלל כל זה חשבתי שיש בי את כל התכונות להיות מלכה אמיתית. ואיך אני, גדולה שכמוני, יכולה בכלל לתת למישהו אחר להגיד לי מה לעשות ובכלל שלא לדבר על להשפיל... אבל גיליתי שזה עוד יותר מעייף גם בחיים האישיים להיות בשליטה ולהגיד לאחרים מה לעשות. גיליתי שאני רוצה לוותר. לעזוב קצת. לתת למישהו להוביל אותי עם עיניים קשורות. עם ידיים קשורות. רציתי לחיות בחוסר ידיעה. להרגיש שאני על הקצה. שפחד הגבהים הזה מסחרר ושאני כל רגע יכולה לפול. אבל לדעת שהוא יהיה שם לתפוס אותי. ועדיין לפחד. עדיין לפחד שאולי הפעם הוא לא יתפוס. אולי הפעם הוא ייתן לי לפול. אולי בכלל לא מגיעה לי שיתפוס אותי. שיחבקו ויאהבו. אולי מגיע לי לשבת על הרצפה הקרה ופשוט לחכות. לחכות שמישהו יגיע. שמישהו יאהב אותי. ככה, לא מספיק חזקה, לא מספיק יפה, לא מספיק מוצלחת. אבל אני.
פתאום נזכרתי בסיום של איזה שיר שכתבתי פעם..."אני רוצה ללכת לאיבוד. בלי שתמצא אותי. אבל לדעת שחיפשת". ופתאום, יותר מתמיד, אני מפחדת שלעולם לא יהיה כזה מישהו שיחפש אותי.
שלנצח אהיה תקועה בעולם שלא ארגיש מספיק שייכת אליו. שלעולם אחפש מקום שיגרום לי להרגיש שהחיים הם לא סתם. אולי בגלל זה יש לי המון משיכה לכאב. כשכואב יודעים שנושמים. יודעים שחיים. אני לפעמים שוכחת שאני חיה. אולי פשוט לא כואב לי מספיק? כמה טראגי.

מצאתי את עצמי מושכת פרח אחד מתוך זר חמניות שקנינו לשבת. נזכרתי בי. בת 6 או אולי 7. היה מישהו בכיתה שמצא חן בעיני. קטפתי פרח. "אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת". כבר אז היה לי קשה להחליט איך אני מרגישה. איך לסנן את כל הרגשות המזויפים שאומרים שאני צריכה להרגיש בסיטואציות מסוימות. איך לדעת מה אני מרגישה באמת. אני. שם בפנים. איך לא ללכת לאיבוד בתוך עצמי. בום. עשרים שנה אחרי. הכל אותו דבר. העלים הצהובים של החמנייה מתערמים להם על הרצפה בחדר שלי. יצא לי "לא אוהבת".
כמה צפוי.