לפני 20 שנים. 11 ביוני 2004 בשעה 20:44
האמת שאני לא מרגישה שייכת. לא לכאן ולא בכלל. אין לי מושג מה אני עדיין עושה כאן. הרצון לטעום את החיים קצת בשפתיים. בעיניים. הרצון להרגיש שהחיים לא חולפים סתם על פני אלא סותרים בהם. ממש ככה. סתירה חזקה כזאת שיכולה להעיר מתים. שההד שלה נשמע וממשיך להדהד כמה זמן אחר כך. אולי אני רק מנסה למצוא מקום שאני אוכל להרגיש בו בבית. אבל מה זה בית? כמה עצוב.
אולי אני עדיין בשלב החקירה. חוויתי קצת אבל זה עדיין לא מספיק. חסר לי. או שאולי זה היה יותר מידי. כמו שנכנסתי לכאן אני מרגישה שאני צריכה לצאת. שזה לא מקומי כאן. שאני רק מחפשת עוד דרך לגעת במישהו. לתת למישהו אחר לגעת בי. החיפוש האינסופי הזה אחרי משהו לאהוב. מישהו שיאהב. ואולי אני לא מבינה כלום. אולי ההרגשה של השוט שלו על אחוריי אמורה להרגיש אחרת. אולי עם מישהו אחר הייתי מרגישה אחרת. כמה מבלבל.
אני עדיין סקרנית, עדיין יש משהו שמושך אותי כאן. הטוטאליות. תמיד מצאתי את עצמי בקיצוניות. בכל דבר שעשיתי בחיים. תמיד שנאתי את האמצע. את הבינוניות. את העובדה שאני לא הכי חזקה, לא הכי יפה, לא הכי מוצלחת. שנאתי לא להיות בשליטה. שנאתי להיכשל. תמיד הרגשתי שרודף אחרי שעון ענקי שלוקח לי זמנים. לא מספיק מהר. לא מספיק טוב. לא מספיק חזק. לא מספיק. בכל מקום שהגעתי אליו הייתי חייבת שיראו אותי. שישמעו. שיתנו לי לגעת. כבר המון זמן שאני בשליטה. בעבודה אני מנהלת אנשים ורגילה להגיד להם מה לעשות, מתי לאכול ואיך לדבר. בלימודים תמיד אני חייבת להיות בראש הקבוצה. בכל מקום שאני נמצאת בו אני תמיד חייבת להוביל. התעייפתי. אני שחוקה. לא פשוט להיות קונטרול פריק. בהתחלה כשרק נחשפתי לעולם הזה דווקא בגלל כל זה חשבתי שיש בי את כל התכונות להיות מלכה אמיתית. ואיך אני, גדולה שכמוני, יכולה בכלל לתת למישהו אחר להגיד לי מה לעשות ובכלל שלא לדבר על להשפיל... אבל גיליתי שזה עוד יותר מעייף גם בחיים האישיים להיות בשליטה ולהגיד לאחרים מה לעשות. גיליתי שאני רוצה לוותר. לעזוב קצת. לתת למישהו להוביל אותי עם עיניים קשורות. עם ידיים קשורות. רציתי לחיות בחוסר ידיעה. להרגיש שאני על הקצה. שפחד הגבהים הזה מסחרר ושאני כל רגע יכולה לפול. אבל לדעת שהוא יהיה שם לתפוס אותי. ועדיין לפחד. עדיין לפחד שאולי הפעם הוא לא יתפוס. אולי הפעם הוא ייתן לי לפול. אולי בכלל לא מגיעה לי שיתפוס אותי. שיחבקו ויאהבו. אולי מגיע לי לשבת על הרצפה הקרה ופשוט לחכות. לחכות שמישהו יגיע. שמישהו יאהב אותי. ככה, לא מספיק חזקה, לא מספיק יפה, לא מספיק מוצלחת. אבל אני.
פתאום נזכרתי בסיום של איזה שיר שכתבתי פעם..."אני רוצה ללכת לאיבוד. בלי שתמצא אותי. אבל לדעת שחיפשת". ופתאום, יותר מתמיד, אני מפחדת שלעולם לא יהיה כזה מישהו שיחפש אותי.
שלנצח אהיה תקועה בעולם שלא ארגיש מספיק שייכת אליו. שלעולם אחפש מקום שיגרום לי להרגיש שהחיים הם לא סתם. אולי בגלל זה יש לי המון משיכה לכאב. כשכואב יודעים שנושמים. יודעים שחיים. אני לפעמים שוכחת שאני חיה. אולי פשוט לא כואב לי מספיק? כמה טראגי.
מצאתי את עצמי מושכת פרח אחד מתוך זר חמניות שקנינו לשבת. נזכרתי בי. בת 6 או אולי 7. היה מישהו בכיתה שמצא חן בעיני. קטפתי פרח. "אוהבת לא אוהבת, אוהבת לא אוהבת". כבר אז היה לי קשה להחליט איך אני מרגישה. איך לסנן את כל הרגשות המזויפים שאומרים שאני צריכה להרגיש בסיטואציות מסוימות. איך לדעת מה אני מרגישה באמת. אני. שם בפנים. איך לא ללכת לאיבוד בתוך עצמי. בום. עשרים שנה אחרי. הכל אותו דבר. העלים הצהובים של החמנייה מתערמים להם על הרצפה בחדר שלי. יצא לי "לא אוהבת".
כמה צפוי.
