אוהבת לא אוהבת

הוא הוביל אותי, עירומה וחשופה, כשידי קשורות באזיקי עור ושרשרת מחוברת אליהם.
רצו לי כל מיני מחשבות בראש. איך הוא מעיז לתת לי פקודות כאלה, כמו שנותנים לסוס. איך אני מצליחה לעשות מה שהוא אומר ולבלוע את העלבון וההשפלה. איך אני עושה מה שהוא אומר וגורמת לו להנאה ולגאווה. כמה שאני רוצה להיות טובה.
אני שומעת במעורפל את הפקודות שלו, להרים ידיים עכשיו. עכשיו להמשיך ללכת. והקול שלו כה בטוח. כה חם ודורשני. הוא רוצה להפוך אותי לשפחה מצטיינת. אני אראה לו שאני מסוגלת. עם כל הגאווה שלי. אני יכולה. לפעמים טעיתי, קיבלתי בהכנעה את העונש כשהכאב הגדול יותר הוא הפחד שמא אכזבתי אותו.
ואז פתאום הראש התנקה. משהו בי השתחרר. כבר עשיתי הכל בצורה חלקה, כאילו מנחשת מה פקודתו הבאה תהיה. ואז. אז הוא נתן לי מתנה. חיבוק גדול ונפלא. ואני לא ידעתי למה אני רועדת בידיו. האם מפחד, האם מהתרגשות האם מגירוי. כל גופי צעק קולות לא ברורים. לא רציתי שיעזוב אותי. רציתי שימשיך לגרום לי להרגיש מוגנת ומוצלחת בתוך החיבוק שלו. זה מה שתמיד רציתי בעצם. להרגיש מוגנת ומוצלחת. מוקפת בחום והערכה. והוא נתן לי את זה בצורה שלא חשבתי שאפשר לקבל.
כשישבנו אחר כך לשתות קפה במרפסת הרגשתי שראשי נקי מבעיות היום יום, מלחצים ומפחדים. הרגשתי שדבר לא יכול לפגוע בי, שאני בלתי מנוצחת ושאני מוקפת חום והגנה. פתאום לא הייתי צריכה להתחבא אחרי מעטה אגרסיבי, ציני ומתחנחן. פתאום להיות אני היה מספיק והותר. פתאום אני היה יפה ומושך. פתאום אני היה טוב. היה מוצלח.

מחכה כבר לפעם הבאה עם המאסטר