אוהבת לא אוהבת

תמיד הייתי סוויצ'ית. מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד רציתי גם וגם. למה לוותר על משהו אחד אם אפשר לקבל את שניהם? ולמה שניים? אולי שלושה וארבעה וחמשה...
כשהייתי קטנה ושאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, אמרתי "רקדנית בלט ורופאה". "אבל את לא יכולה להיות גם רקדנית וגם רופאה" תמיד אמרו לי. אני הרמתי את הכתף ואמרתי "דוקא כן!". כבר אמרתי לכם שאני לא אוהבת לבחור נכון?
כשאני חושבת על המסעדה הכי מדהימה שהייתי בה אני נזכרת במסעדה קטנה בבנימינה שנקראת "הבית של אילנה". אהבתי אותה נורא כי היו בה 100 מנות לא פחות ולא יותר. כל מנה דוגמית קטנה של משהו. אהבתי את הגיוון, המשחק של הטעמים. אבל הכי אהבתי את העבודה שאני לא צריכה לבחור רק משהו אחד בתפריט. שאני יכולה לקבל ה-כ-ל.
גם כשאני חושבת על העתיד שלי, הוא מתחלק בערך לשניים. בתסריט הראשון, אני אשת קריירה מצליחה, עיתונאית או תחקירנית או מפיקה או אשת יחסי ציבור או הכל יחד. מקפצת בין רומן לרומן. כל רומן יותר לוהט מקודמו. יש לי חיי אהבה עשירים ומגוונים. עצם המחשבה על התמסדות מגעילה אותי ואני ממשיכה במעללי כפמיניסטית ( זה פאסה כבר לא?) משוחררת, צינית וחריפה. אין סוף לתסריט הזה. יש פייד אווט איפשהו באמצע. לפני שאני נהיית זקנה. בתסריט השני אני פוגשת את אהבת חיי. הגבר שאני לא מעיזה לחלום עליו. אנחנו מתחתנים ומביאים המון ילדים. אני סופרת מצליחה וכותבת ספרים מהבית. בין ילד לילד. אנחנו מאוהבים נורא ויש לנו חיי מין מדהימים. גם התסריט הזה מסתיים בלי סוף. בראש שלי כמובן אני מנסה לשלב בין שני התסריטים יחד. זה לא נראה כל כך טוב. זה די משעמם. מימלא הבמאי בטח ירצה שאני אכניס קצת אקשן לתסריט. אולי איזו תאונה. מוות. סקס אלים. הרי למה שמישהו ירצה לראות סרט מושלם מידי. שהכל בו הולך על מי מנוחות. זה כל כך משעמם....
אז מה בכל זאת?
התחלתי לכתוב יומן כשהייתי בת 11 אני חושבת. היה לו מנעול קטן מזהב. קיבלתי אותי כמתנה ליומולדת. חבל שאני לא זוכרת ממי. בהתחלה הייתי כותבת בו כל מה שעשיתי במשך היום. אחר כך הייתי ממציאה סיפורים שקרו לי במשך היום. מה שקרה לי לא היה מעניין מספיק. הרי יש גבול. כמה אפשר לכתוב על הלכתי לבית הספר. חזרתי והכנתי שיעורים. ראיתי טלויזיה. אכלתי ארוחת צהריים בלה בלה בלה. אז המצאתי לעצמי סיפור אהבה עם ילד אחד בכיתה המקבילה. המצאתי לעצמי זהות אחרת. מראה אחר. ואז יום אחד ככה פתאום. כעסתי על עצמי. על זה שאני משקרת ליומן שלי. שאני משקרת לעצמי. אז החלטתי שאני פותחת עוד יומן. יומן אמיתי עם המחשבות שלי והחלומות שלי ומה שקורה לי. והיומן הקיים יהיה יומן וירטואלי. שבו אני כותבת סיפורי פנטזיה רבי מעללים, עם נסיכות ואבירים... היומנים האלה, הלכו כנראה לאיבוד במהלך מעברי הדירה הרבים שלנו. אם רק הייתי יכולה לקרא אותם עוד פעם אחת.
כשאני חושבת על הילדה שהייתי, אני מבינה שלא השתנתי יותר מידי. גם היום אני חיה במציאות וירטואלית. מחכה שהחיים האמיתיים שלי יתחילו. מחפשת ללא סוף את המשמעות, נקודת המפנה או אולי הקטרזיס. מי אמר שהקטרזיס חייב לבוא בסוף? מי אמר שחייב להיות רק קטרזיס אחד? אני רוצה כמה. אבל את זה אתם כבר יודעים.