להטוטי החיים

לאחר שנפרדנו מגבריאל, חזרנו לנו לבית הספר.
שם הייתה לנו תקרית חצי מבהילה.
בגלל שלא היה לנו היכן לישון כי עוד לא מצאנו דירה, שיכנו אותנו בדירה שכמה סטודנטים גרמנים כבר שכרו מראש
בתחומי בית הספר.
וכך אנחנו ישנו לנו באחת המיטות שלהם כאשר באמצע הלילה שמענו רעש מאד חזק של אופנוע.
כמה שניות לאחריו - מוסיקת רוק כבד מטורפת מהקומה התחתונה.
קמנו בבהלה וירדנו לקומה התחתונה (באנגלייה כל הבתים על קומות - עניין של חישובי מס.. לא חשוב..)
בסלון ישבו שני גרמנים גבוהים, בלונדיניים.
לבושים בבגדי עור מכף רגל ועד ראש. (מי אמר שאין אלמנטים פטישיסטיים בסיפורים שלי?)
כל אחד עם בקבוק בירה ביד.
אין ספק שרושם ראשוני הוא מוטו חוזר בסיפור שלי וכמה אפשר להתבלבל בקטעים האלו.
בהתחלה נבהלנו מהרעש ומעצם העובדה שהם גרמנים גבוהים וחסונים אבל האמת היא,
שבסוף השנה הם היו החברים הכי טובים שלי בבית הספר.
כמובן שבהתחלה הם היו קצת מפחידים.
צילמו את עצמם שיכורים בערום מתנדנדים על הטרפז והעירו כל מיני הערות לאחת התלמידות שהייתה
לסבית מתוך כוונה לבוא אליה ולצפות במתרחש כי הם אף פעם לא ראו זוג לסביות במיטה.

הם גם כמובן היו אלופי אירופה בפאסינג ( התמסרות בקלאבים ) רק ככה לחימום הם היו מתחילים בתשעה קלאבים
שזה מטורף ואם אף פעם לא ניסיתם - לא תבינו כמה זה קשה ( אני אישית הצלחתי רק פעם אחת וגם זה בגלל שבן הזוג שלי תיקן לי את המסירות כל הזמן )

הסיפור על הגרמנים לא ממש קשור אבל אני רואה שיש לי עוד מה להגיד בו אז אני אמשיך ואת הסיפור המרכזי אמשיך מחר.
היה להם שם מצחיק catch-up ובכל הפרסומים שלהם היה בקבוק קטשופ גדול שמשפריץ קטשופ על כל הציוד..
ואחת הבעיות שלהם הייתה שהם היו נורא רציניים רוב הזמן.
עם חזות כזו גרמנית נאצית וכל פעם שלא הצליח להם הם היו מקללים את כל העולם ומטיחים את הקלאבים שלהם על הקיר עד שהם כמעט התפרקו להם.
וכל זה תוך כדי השמעת שירים נאו נאציים ( סתם..) של רוק כבד בכל הג'ים.

רגע קפיצה לסוף השנה -
לקראת סוף השנה היינו צריכים לבחור פרטנרים למופע סופשנה וכמובן שבהם אף אחד לא בחר.
בסוף יצא שאני בחרתי בהם ואנחנו יצרנו מופע ליצנות שלם ללא טיפת ג'אגלינג בתוכו, מה שהיווה עבורם אתגר לא נורמלי
כי כל האגו שלהם היה מושתת על היכולת הטכנית המדהימה שלהם.
וככה לאט יצאה מהם העדינות וההומור.
בסופו של דבר יצרנו מופע מדהים שקרע את כולם מצחוק ( למרות שמרוב לחץ אמרתי "פאק" מיליון פעם במהלך מופע הבכורה )

בסופו של דבר, הם מאד התרככו כי הם הבינו כמה זה מסובך לשמור על פאסון כזה במחיר של אף אחד לא מוכן לעבוד איתכם יותר,
והם התגלו כאנשים הכי טובי לב ועדינים בעולם.

עד היום הם חברים טובים שלי ואני בקשר איתם - אפילו פגשתי אחד מהם באחד מהפסטיבלים שהופעתי בהם בצרפת כמה שנים אחרי זה...

אבל כל זה לא ממש קשור לסיפור המרכזי שאותו אני אמשיך מחר אם ישאר לי כח אחרי מה שמחכה לי מחר...

שלכם
לוטרה.

ונ.ב.
זו לא בושה להגיב ושלא יספרו לכם אחרת.