להטוטי החיים

בסופו של דבר קיבלנו את ההצעה להגיע לארוחת ערב אצל קורין.
מאד התרגשנו שהנה נהיים לנו חברים גם באנגלייה ואפילו מזמינים אותנו לארוחת ערב.
נסענו לנו באוטובוס וירדנו באזור בבריסטול שלא הכרנו.
לאחר הוראות הגעה די מדוייקות, הגענו לסמטה שבה הבית שלה נמצא.
בחוץ חושך מוחלט ואנחנו דופקים על הדלת.
גבריאל פותח לנו את הדלת ומכניס אותנו לבית של קורין.
על כל הקירות - ציורים שלה.
הציורים עצמם ממש מדהימים - כל מיני נופים ומראות טבע אחרים, דגים וכדומה - טכניקה ממש מדהימה - צבעי אקריליק.
התיישבנו לאכול ומה שאני זוכר מהארוחה עצמה היא שכל אחד קיבל צלחת פסטה עם קצת פסטה, באמצע השולחן היה סלט ירוק
ומה שהיה מצחיק הוא שברגע שסיימת את הפסטה שלך ( שלא הייתה רבה ) קורין פשוט הורידה את הצלחת שלך מהשולחן.
חשבתי לעצמי שזה קצת מצחיק שאין תוספת למנה ושכל אחד קיבל מנה קצובה.
לקינוח היה סלט פרות עם קצפת ( פעם ראשונה שנתקלתי בזה ) שהיה מאד טעים.
ואז, בדיוק כשהיינו באמצא שיחה קולחת שבה הכרנו עוד את קורין ואת גבריאל שנראו ממש בזוגיות מאושרת וטובה, הדלת נפתחה.
דוד נכנס לחדר ללא שום דפיקה בדלת ומייד השתררה דממה בחדר.
משהו באנרגיות מייד השתנה ולא ממש הצלחתי אז להבין מהו.
ברגע שדוד נכנס, הוא החל לקחת פיקוד על השיחה.
זה התחיל בזה שהוא התחיל לשאול אותנו כל מיני שאלות עלינו ועל ישראל.
על המשפחה שלנו, על ההורים שלנו, מי אנחנו וכדומה.
ואז...
הוא אמר לנו שהוא ממוצא תימני ושהוא אחד מילדי תימן החטופים!
עכשיו, זה נשמע קצת מוזר לחשוב שזה היגיוני - בעיקר כי אם חושבים על זה - החטיפות לכאורה נעשו בשנות ההקמה של המדינה,
ודוד בסך הכל נראה בגילנו. אבל היות שאף פעם לא הצטיינתי במיוחד במתמטיקה, לא ממש טרחתי לעשות את החשבון
וגם אולי חשבתי לי שאולי היה עוד גל חטיפות שלא שמעתי עליו, מה שדי היגיוני גם כן.
בשביל להוכיח לנו את זה - הוא שלף אלבום ובו כתבות ממעריב ומידיעות אחרונות ובו יש תמונות שלו
ושל אמא תימנייה אחת מנתניה שרואים אותם מחובקים ביחד.
הוא פרש את הסיפור שלו בפנינו - איך חטפו אותו, איך הוא הגיע לאנגלייה ואיך לאחר שנים רבות
הוא גילה את המוצא שלו ואיך לבסוף הוא עלה לארץ לחפש את ההורים שלו.
בארץ הוא מצא מישהי שהוא חשב שהיא אמא שלו, הגיע אליה הבייתה, גר איתה ולאחר
זמן מה הוא פתאום הרגיש שהיא לא באמת אמא שלו למרות שהיא הייתה משוכנעת שזה הוא
וכך הוא עזב את הבית שלה וחזר לאנגלייה והשאיר אותה בוכה על כך שהיא איבדה בפעם השנייה את הבן שלה.
וכל זה מגובה בקטעי עיתונים ותמונות ומכתבים.

השלב הבא בשיחה היה שהוא שאל אותנו האם אי פעם עברנו חוויה חוץ גופנית.
עכשיו - זה קצת מוזר לשאול כזו שאלה אבל היות שאני אוהב לשתף ( כפי שניתן לשים לב... )
ציינתי מקרה שקרה לי לאחרונה.

בערך שנה לפני הנסיעה לאנגלייה, אחד החברים הכי טובים שלי נפל מצוק ומת.
למעשה - זה היה החבר הכי טוב שלי והוא היה בטיול עם אשתי שהייתה אז חברה שלי והם החליטו
לנסוע ביחד לחו"ל ואני הייתי אמור לפגוש אותם שם לאחר שאסיים את הלימודים שלי ברימון.

לאחר שלושה ימי טיול הוא נפל מצוק באיזה מקום נידח בסקוטלנד וחברתי חזרה בדחיפות לארץ לאחר שהיא זיהתה את הגופה שלו בסקוטלנד
וככה הגורל שלנו נקשר יותר ובסוף התחתנו.
בשביל שלא תהיה לה טראומה מחו"ל לנצח ( זה היה הטיול הראשון לה בחו"ל) החלטנו לנסוע לטיול מתקן בנורבגייה.
שילבנו אותו עם פסטיבל ג'אגלינג בשבדייה והיה ממש מדהים.
באחד הימים שלנו בנורבגייה הגענו לנו לפיורד ענק ושטנו שם בסירה כזו ושם עצרנו על אחד האיים בפיורד ושכרנו לנו בקתה קטנה.

את הדבר הבא אני לא אשכח בחיים!
הנה אנו נמצאים לנו בפאקינג פיורד נידח,
פותחים את הדלת של הבקתה ופתאום את מי אני רואה יושב לו בשקט על יד השולחן?
את החבר שלי.
ההוא - המת!
עכשיו אני יודע שחלקכם אולי אומרים - דמיינת, הזית, אתה ממציא או אתה שקרן פתולוגי,
אבל האמת היא שאני פשוט ראיתי אותו במלואו ממש כאילו הוא היה חי לגמרי.
הוא לא הסתכל עליי אלא פשוט ישב לו לו יד השולחן.

באותו רגע לא אמרתי כלום לאשתי. פשוט פחדתי פחד מוות.
למעשה אני סיפרתי לה על זה רק כמה חודשים טובים אחרי זה מרוב פחד.
בכל אותו לילה אני חיבקתי את אשתי ופשוט בהיתי בו יושב על יד השולחן עד הבוקר בלי לעצום עין...

ואת כל זה סיפרתי באותו ערב לדוד.

אבל זה לא היה החלק ההזוי בשיחה עם דוד.

מה שהיה הזוי יותר זה הדינאמיקה שנוצרה בשיחה - דוד ניהל את כל השיחה.
וזה אומר כמה דברים.
קודם כל - מהרגע שדוד נכנס - גבריאל לא הוציא מילה מהפה.
דבר שני - הוא דיבר מאד לא יפה לקורין.
לא שהוא אמר משהו לא טוב, אלא פשוט טון הדיבור שלו אליה היה מאד לא יפה - כועס כמעט.
וניתן היה בבירור לראות שקורין לא ממש נהנתה מהנוכחות שלו.
כאילו היה בינהם איזה שהוא ריב או ויכוח שלא היינו ערים אליו.

וככה פחות או יותר הסתיימה הארוחה הזו.
כשיצאנו מהבית שלהם - לא ממש הבנו מה בדיוק היה שם אבל ציינו לעצמנו שזו הייתה ארוחה
בהחלט מוזרה ומשהו בדינאמיקה שם לא לגמרי ברור.

לא יכולנו לשער כמה מוזרה הדינאמיקה עוד תהיה,
אבל על כך שוב - בפרק הבא.

ד.א.
כל מילה בסיפור היא אמת לאמיתה.
לפחות כפי שזכרוני מספר לי.


שלכם,
לוטרה.