וניל עם פיצפוצים

"ג'יי?" (לפעמים היא קוראת לי ג'יי) "מה זה נובים?". היא יוצאת מהמקלחת בדרך המצחיקה שנשים יוצאות מהמקלחת, עם מגבת אחת סביב הגוף ועוד אחת סביב הראש שלה. "על מה את מדברת?" אני שואל מהמיטה בלי להפסיק לקרוא את הספר שאני מחזיק. "נובים" הוא אומרת "כתבת את זה על המראה בשירותים". אה, שכחתי מזה, לפעמים אני הורג את עצמי עם התיאטרליות הזו. "זה נו?בים, חמודה. זה כינוי לחובבנים שלא מבינים כלום וכתוב שם 'נו?בים עד אימה' ". "למה?" היא חוקרת "מי נו?בים? אנחנו? כי דווקא נראה לי שאת מה שאנחנו עושים אנחנו עושים טוב מאוד" משהו בנימה של הקול שלה גורם לי להרים את הראש ולהסתכל עליה, היא מסתובבת ומרימה מעט את שולי המגבת שעוטפת אותה. אני מביט על גווני העור של התחת שלה, האדום והכחול יוצרים תבנית מרתקת, תוך כדי הסיבוב שלה הצבעים זזים ויוצרים אשליה של תנועה ופלא, אולי ככה נוצרו אורות הצפון, כשאלוהים הצליף בעכוז של השמיים. אני סוגר את הספר ורוכן על ארבע, זוחל על גחוני לעברה ומנשק את כפות רגליה. אני עוצם את העיניים ומעביר את הלשון שלי מעלה בתוך ירכיה, על פני העור המתוק, עולה ועולה עד שהשפתיים שלי יכולות לחוש את סימני ההצלפה על פני העור החלק. "כולם" אני ממלמל "כולם נו?בים עד אימה כשמדובר באהבה".