וניל עם פיצפוצים

אני לא מאמין שאני עושה את זה. עומד עם הנעליים על האסלה ולועס שוקולד. "יש שלבים" היא אמרה לי "קודם כל תעמוד על האסלה, עם החלון סגור ותלעס שוקולד, אחר כך תפתח את הפה ותיתן לשוקולד לנזול לך מהפה עם הרוק שלך. תן לו לנזול כמה שיותר ואז תשאב אותו חזרה לפה שלך ותלעס שוב". ואני עומד מעל האסלה ועומד לעשות בדיוק את מה שהוא אמרה לי. זה קשה. גם החלק הראשון, לעמוד על האסלה, קצת מפחיד שהיא תשבר אבל ברגע שאתה מוצא משהו להחזיק בו זה קל. אבל זה לא הגיוני כמה זה קשה לתת לאוכל לנזול לך מהפה ואז עוד לשאוב אותו בחזרה. אני מנסה לדמיין שזה ספגטי. לא הייתי חושב שלשוקולד יש כזאת אלסטיות. אני שואב אותו חזרה לתוך הפה שלי, הטעם הזה מוזר אבל טוב. זה שילוב של שניים מהטעמים הכי טובים בעולם, טעם של שוקולד וטעם שלי. אני ממשיך לפי ההוראות שלה. כל פעם נותן לשרוך החום להשתרך מטה קצת יותר ושואב אותו חזרה. הטעם רק הולך ומשתפר אבל הגמישות נמוגה. אני חש ממש כישלון כשהחוט העכור והמתוק נקטע ומתרסק לתוך האסלה. חצי מהנוזל הכהה מתפרץ לתוך חלל הפה שלי וממלא אותי במתיקות, החצי השני מתרסק לתוך האסלה ונראה כמו גוש של חרא. יש לי דחף להקיא. אני מרגיש כאילו הפה שלי מלא בחרא. חרא מתוק. חרא שלה.

"היום תעשה את זה שוב. הפעם תשאיר את החלון פתוח" היא לוחשת לטלפון כשהיא נותנת לי את ההוראות שלי. ועכשיו כשאני עומד על האסלה אני חייב להודות, היא יודעת על מה היא מדברת הבת זונה הזו. אני לא יודע ממה אני מפחד יותר. מהתחושה המגעילה של פה מלא בחרא או מהחשש שמישהו יראה אותי דרך החלון. אני מנסה להרגיע את עצמי. הרי אף אחד בעיר הזאת לא שם זין על מה שאף אחד אחר עושה. אני גר כאן כבר שנים ואני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הסתכלתי על חלון של מישהו אחר. זה לא משנה. אני לא יכול שלא להסתכל על החלון הפתוח. כ'סעמק. הכלבה הזו והרעיונות שלה. והשלבים שלה והאיך-שאתה-מגיע-לשם-יותר-חשוב-מהיעד שלה. החרא הזה מתוק.

היא אומרת לי לקנות נרות. את החבילה של החמישים נרות הקטנים. הכי זולה שיהיה להם. היא לא מאמינה במיסטיקה או מסתורין, היא מסבירה לי הכול. "אלו נרות מתוצרת גרועה, הם לא מחזיקים הרבה זמן, כי השעווה נמסה מהר אבל ככה יש יותר שעווה. ואני רוצה שיהיה לך יותר שעווה". היא אומרת לי להדליק נר ולחכות בדיוק דקה. ואחרי זה לקחת את הנר עם יד ימין ולשפוך את השעווה על גב יד שמאל. ואז לכתוב על דף נייר מה הרגשתי. "מילה אחת, לא יותר" ואני חושב שזה לא יהיה כל כך נורא. אבל דקה זה לא מספיק. השעווה מתקררת אבל כשאני שופך את הנוזל החם אז השעווה שהתקררה נמסה שוב והשעווה המחורבנת הזו לא מפסיקה להיות חמה. הכתיבה שלי פתטית. "חם", "צפוי", "שורף" אני ממהר כל הזמן להסתכל על השעון ולהספיק לכתוב אבל בפעם הרביעית אני נרגע. יש לי פתאום זמן לחשוב. אני ממתין, אני מסתכל על הלהבה של הנר במקום לבהות בה. אני מרים את הנר, אני יכול להרגיש את החום כבר ביד ימין כשאני מרים את הנר בציפוי האלומיניום הדק שלו. היא באמת יודעת מה היא עושה. אני מטפטף את השעווה. בעדינות הפעם. ומרגיש כל טיפה על היד שלי. לעזאזל זה כואב אבל אני מתחיל להבין. "תודה".