הם מניחים את השוט על השולחן בצד הבמה ומתלבטים בלחישות בין שאר הכלים שעל השולחן. יש לי כמה רגעים לנשום, להתנשף, לחכות שהכאב יכהה, לנסות להחזיק ברגע החמקמק הזה. בנקודה שבה הכאב שהם נותנים לי והעונג שאני מקבל הם זהים.
אני לא הראשון. זה בטוח. התנועות שלהם מיומנות ומתורגלות והקהל שמסתכל על ההתרחשות נינוח מידי לאור האלימות שמתחוללת לפניהם. לא, זו בוודאי לא הפעם הראשונה שההמון הזה מתכנס פה כדי לראות מישהו מושפל ומעונה. ואני לא הראשון שעולה לרגל לירושלים כדי לסבול, אנשים עושים את זה כבר אלפי שנים. לפתע הרוחניות הטהורה הזו של ירושלים מתבהרת בפני. אתה יכול ללכת לכל מקום כדי למצוא הנאה, אבל לירושלים? לירושלים אתה הולך כשאתה מוכן לסבול.
זו לא הפעם הראשונה, בטוח שלא. זו לא הפעם הראשונה שהם באים לראות את "אחד מההם" מקבל את "מה שמגיע לו". זו לא הפעם הראשונה שההמון המציצן וצמא הדם מקבל את הזקפה הקטנה שלו מלראות מישהו מושפל לעיני כל. זה לא עניין דתי. לא שאני יכול להסתיר את הדת שלי עכשיו גם אם הייתי רוצה. הזין הנימול שלי חשוף לאור הזרקורים, למבטי הקהל, לעיני האל.
הם קשרו את הידיים שלי למוטות העץ בצורה הדוקה. באופן מתורגל. הם. הם עשו את זה כבר בעבר. אני. אני על הבמה, אני הנבחר לייצג עוד קבוצה שהחברה לא מוכנה לקבל אבל ממשיכה לקבל זקפה מלהעניש אותה. איך הם לא רואים שיש יותר מאיתנו בהם מאשר מהם בנו. אני לא הראשון שנקשר ומושפל לעיני הקהל על ידי אלו שנהנים מלהעניק כאב. אני גם לא הראשון שהפך את הסבל הזה לעונג.
דמויות מאחורי הבמה מושכים בחבלים ואני יכול לראות את הקרקע נופלת או אולי זה אני שהתחלתי לרחף כלפי מעלה, מבעד לפרצופים הבוהים של הקהל, מעבר לגדר שמקיפה את החצר ומעל לצמרות העצים. כל קו הרקיע של העיר הקדושה הזו נפתח לפני. לגבעה שאנחנו נמצאים עליה בטח יש שם אבל אני לא מצליח לזכור אותו. אחד מהם מניף מוט ארוך ואני מרגיש כאב במרכז הגוף, הרגליים שלי מתפתלות לכל עבר ואני מאבד תחושה בזמן שאני מתנדנד מצד לצד.
המומנטום של התנועה שלי גווע אבל הנשמה שלי ממשיכה בדרכה למעלה. עוזבת את העיר הזו וממשיך לטפס. ברגע של חולשה אני מסתכל למטה ורואה אותה למטה, מתערטלת מולי, חושפת את רזי צניעותה. כנפי השכינה עוטפות אותי ואני רואה קרן בודדת של אור נוגעת במרכז שלה ומאירה לי את הדרך. אני אחד עכשיו, אני חלק מכל אדם בקהילה הנאספת, אני חלק מכל פינה בעיר הזו, אני כורע ברך לרגלי כל העולם. אני עוצם את העיניים ומתחיל להרגיש את רוח הקודש סוחטת ממני את כל האנושיות שלי טיפה אחר טיפה. הדבר האחרון שאני מרגיש זה את העונג. את כל העונג שיכול להתקיים בעולם, עובר דרכי ומתפרץ ממני. מטפטף מטה כמו מן קדוש על הקהל הנאסף.
לפני 13 שנים. 26 ביוני 2011 בשעה 13:22
