"לא". אני אומר לה כשהיא נעמדת מולי ומציגה לראווה את הסטראפ-און שמחובר לאגן שלה מול הפרצוף שלי. "אל תעשי לי את זה" אני מתחנן. אני מתוודה שאני מפחד, שאני מכווץ אותי עד אימה. ואני יודע שזה הולך לכאוב עוד יותר בגלל שאני מפחד ובגלל הפחד הזה אני יכול להרשות לעצמי להישבר לרסיסים. לבכות כמו ילד קטן ולשחרר את הכול. זה לא משהו שאתה יכול לעשות בהרבה סיטואציות. בכל מקום אחר או זמן אחר יכולתי להתנצל, ללכת לשירותים או לצאת החוצה ולהירגע. למנוע את המבול הבלתי נשלט של רגש. אבל לאין אתה יכול ללכת כשאתה על ארבע וכל אחד מהגפיים שלך קשורה לרגל אחרת של הכיסא שמתחתיך? מה אתה יכול לעשות מלבד לתת לזה לצאת? מה אתה יכול לעשות מלבד לתת לה להיכנס?
היא מחייכת אלי, כי זו לא הפעם הראשונה או השנייה שלנו ביחד. בפעמים הראשונות היא לא חייכה, קודם היא הייתה צריכה שאני אלמד. היא הייתה צריכה להבהיר לי את הכללים. אבל עכשיו שאני יודע ומבין היא יכולה ללטף לי את הראש, ללחוש מילים מנחמות לאוזניי ולהרגיע אותי. שנינו יודעים שזה לא משחק. שנינו יודעים שאני באמת מפחד. אבל שנינו גם יודעים שלא אמרתי את מילת הבטיחות שלנו. ושנינו יודעים שכשאני אומר זה נפסיק.
הרבה אנשים חושבים שהסיפורים האלה הם על סקס ותשוקה, בעצם אולי על קשירות וכאב ויכול להיות שזה בעצם על השוני בין אנשים. אבל אנחנו יודעים שכל הסיפורים האלה הם בעצם על אותו הדבר וזה אותו הדבר שכולם מחפשים.
לפני 13 שנים. 6 באוגוסט 2011 בשעה 17:51