וניל עם פיצפוצים

"יש שלבים" היא מזכירה לי כל פעם מחדש. ואני ממש מתרגש כשהיא שואלת מתי אני הולך שוב לחדר כושר. היא יודעת כמה מהפנטזיות שלי מתחילות בזה שאני יורד במדרגות של דיזנגוף סנטר לקומת המרתף. אני מתאכזב כשאני מגלה שהיא רק מתעניינת במתי אני חוזר משם. "אחרי האימון" היא מדריכה אותי "תלך הביתה ותערבב לך את התערובת קוטג' וטונה שכולכם הבודי-בילדרים עושים אחרי אימון ואני רוצה שתיקח כפית מלאה של התערובת הזו בין שני קרקרים. קרקרים שלמים! שלא תעז לשבור אותם" הקול שלה מאיים מספיק בלי שהיא תדגיש אף מילה. אני מהנהן למרות שהיא לא יכולה לראות אותי. "ואז תכניס את כל המנה הזו לתוך הפה שלך, תסגור את הפה שלך, תשים את הידיים שלך מאחורי הגב ורק אחרי זה תתחיל ללעוס ואל תיתן לכלום ליפול על הרצפה, אתה מבין?", "אני מבין" אני עונה לה למרות שאני לא. לא מבין מה זה קשור לכל מה שאנחנו עשינו עד עכשיו. אחרי רגע של שקט אני מעז לומר לה "אבל אני לא מבין למה".
"הו, חמוד שלי" היא אומרת בקול המתוק שלה. אני שמח שזה הקול המתוק שלה. אני כבר למדתי לפחד מהקול האחר שלה. "אני שמחה ששאלת. אתה יודע שאני תמיד רוצה שתבין למה אני אומרת לך לעשות את מה שאני אומרת". "אהה" אני מכחכח בגרוני והיא ממשיכה באותה נימה אכפתית "זה כדי שתלמד לשלוט ברפלקס ההקאה שלך, חמוד, אני לא רוצה שתקיא כשאני אזיין אותך בפה עם הדילדו שלי". אין לי רוק בפה. "עכשיו, לך להתאמן, חמוד שלי".