אני מצלצל בדלת. היא פותחת. אני שואל בנימה עניינית אם אני במקום הנכון והיא מהנהנת. היא מכניסה אותי ומתחילה לדבר, "שמעתי עליך הרבה" היא אומרת "אני מאוד אוהבת את איך שאתה כותב. קיבלת הרבה מחמאות מכמה מהחברות שלי". יש לה קול יפה. אני ממתין כמה רגעים לראות איך היא מגיבה בזמן שאני סוקר את הגוף שלה. היא מחייכת ביובש. אני עונה "תודה" בשקט וממשיך פנימה. "הכנתי הכול" היא ממשיכה "פיניתי את הסלון והשארתי את אחד מהכיסאות באמצע החדר כמו שביקשת". היא ממשיכה לדבר, היא לא יודעת מה לעשות אם לא אומרים לה. אני לא אומר לה. אני לא אומר לה ששמעתי עליה. אני לא אומר לה שאני לא חושב על שום דבר מלבדה כבר שבועות. אני לא אומר לה שקראתי בדבקות כל דבר שהיא כתבה אי פעם בפורומים. אני לא אומר לה על איך הסגנון שלה השתנה מאז הפוסט שאמר שהיא 'חדשה בכל העולם הזה למרות שהוא תמיד עניין אותה'. אני לא אומר לה את כל הפרטים שהסקתי מהשמועות וחצאי המשפטים ואני לא אומר לה שאני פה בשבילה. לא בשבילי. רק בגלל זה אני לא אומר לה כלום. עד שהיא מתחילה להרגיש ממש לא בנוח. עד עכשיו כמו שתכננתי. טוב מאוד, אפשר להתקדם. "תתפשטי. רק תחתונים וחזייה" אני אומר "ושבי".
היא מתפשטת. עכשיו היא הרבה פחות נבוכה. עכשיו היא בשטח מוכר. עכשיו היא יודעת שהיא צריכה לציית וזה נותן לה כיוון. נותן לה מטרה. נותן לה להילחם בשדים המוכרים של מבוכה מעירום במקום פחד מהלא נודע. עכשיו היא מתיישבת על הכיסא בציפייה. אני משתדל לעבוד לאט. אני מקפיד לתת לזמן לעשות את שלו. אני מניח את המזוודה שלי על השולחן שבפינת ושולף את החבלים. אני מפסק את הרגליים שלה. מהדק את רגל שמאל שלה לרגל של הכיסא. עכשיו את הקרסול ועכשיו את הברך. אני רוצה אותה בפישוק רחב. עכשיו אני קושר את הצד השני. היא לא מרגישה בנוח. הסדר הנכון לעשות את הדברים הוא קודם כל לקשור את הידיים, בדיוק בשביל להימנע מתחושת האי נוחות של 'מה לעשות עם הידיים' בזמן שממתינים. אבל אני רוצה אותה בתחושה של אי נוחות. אני רוצה לראות אותה מתחבטת. אני רוצה לראות מה היא תעשה. אני רוצה אותה נמוכה בשביל להקפיץ אותה למעלה, עד לשמיים, עד לחלל. אני ממתין לפני שאני לוקח את הידיים שלה וקושר מאחורי הגב שלה. לסיום אני מוסיף חבל אחד אחרון שנמתח ומחבר בין הידיים הקשורות לתחתית של הכיסא. סטנדרטי.
אני מכבה את האורות ונעמד מאחוריה. אני נושם נשימה עמוקה ועובר בראש שלי על הרשימה שהכנתי אחרי שבועות של הכנות. אני שולח את יד שמאל ומתחיל ללטף לה את השדיים בעדינות. היא נושמת עמוק. אני שולח את יד שמאל עוד כלפי מטה, נכנס לתחתונים שלה ומתחיל לחספס את האזור. בלי להמתין. בלי לתת לה זמן להירטב. אני מתחיל לגנוח ולדבר באוזן שלה "ככה את אוהבת את זה, נכון? ככה את רוצה את זה?". זה קשה לדבר ולהקשיב באותו זמן אבל אני נשאר קשוב לנשימות שלה. יש שם רגע שאסור לי לפספס. הרגע שהיא מוותרת. הרגע שמתחיל כשהיא מבינה שאני לא שום דבר ממה שהיא רצתה ולפני שהיא מחליטה להפסיק. הרגע של שיא האכזבה. התזמון פה הוא קריטי. הנשימה שלה עדיין עצורה. עדיין מצפה אבל לאט לאט משתחררת. היא נושמת החוצה בנשיפה ארוכה בזמן שאני ממשיך לקשקש ולהזיז את היד שלי. אני יכול לראות את המחשבות נוצרות בראש שלה. היא חושבת שהיא פספסה משהו. אולי היא לא הייתה מספיק ברורה בהסברים שלה. אולי היא לא הייתה ישירה מספיק כשהיא אמרה שהיא אוהבת סקס קיצוני, שהיא רוצה שיכאב לה. אני רואה איך היא מגיעה למסקנה שאני בחור ונילי שממש ממש מנסה .
וכשהיא נושפת את האוויר החוצה ונושמת את האכזבה פנימה אני מפסיק, אני מכווץ ביד ימין את הפלפל החריף שאני מחזיק ושולח את היד לתוך התחתונים שלה. שני ליטופים מהירים וזהו. אני הולך מסביבה, שתראה אותי. אני לוקח צעד אחורה ומביט בה. היא מביטה בי. המבט שלה לא ממוקד, מופתע. היא מבולבלת. "עכשיו, אנחנו מתחילים" אני אומר לה בקול שונה לחלוטין מהקול שגנח באוזניים שלה והיא עדיין לא מבינה אבל אין לה זמן לחשוב כי היא מרגישה תחושה מעקצצת בין הרגליים שלה וכשהיא מביטה למטה, על המפשעה שלה היא מרגישה את הכאב שממשיך להתעצם ולהתעצם עד שהיא מרימה את הראש והסטירה שאני נותן לה תופסת אותה בהפתעה כשהראש שלה עף לכתף הימנית שלה ומסיח את דעתה מהצריבה בירכיים והיא גונחת מעונג לפני שהמוח שלה מבין מה קורה עכשיו. אני הולך למזוודה שלי וחוזר עם מראה קטנה. אני מלטף את הסימן האדום שעל הלחי שלה. "תראי" אני אומר לה, "תראי כמה יפה עשיתי אותך". ובזמן שהיא מסתכלת הצריבה כל כך חזקה שדמעות יורדות מהעיניים שלה על החיוך הכי יפה שראיתי כבר שנים.
לפני 13 שנים. 20 באוגוסט 2011 בשעה 18:01
