וניל עם פיצפוצים

הראתי לו, אני חושבת לעצמי תוך כדי הליכה. מי הוא חשב שהוא, שהוא יכול לדבר אלי ככה באמצע המסיבה? הוא מרשה לעצמו רק בגלל איך שהוא נראה. אין ספק שהוא נראה מעולה, אבל מה כל זה משנה אם הוא מתנהג כמו אידיוט? זה לא לעניין לצחוק על הפנטזיה של מישהו אחר אם הוא סומך עליך מספיק בשביל לחלוק אותה. בטח אם המישהו הזה היא אני. הגיע לו שצעקתי עליו לפני כולם. הוא יכל להיות קצת יותר מנומס אחרי שאני עשיתי את המאמץ להתחיל איתו.

אני עוצרת ולוקחת נשימה עמוקה של אויר מלא באדי המלח שעולים מהגלים. אני מתה על הנוף של הים, אני יכולה לעצור ולהתבונן בו שעות לפני שאני עולה הביתה. לקחת דירה עם נוף לים היה אחד מההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיי. הלוואי שיכלתי להגיד את אותו הדבר על רוב ההחלטות האחרות שלי. כמו להיכנס בבחור שהכי בא לי עליו בכל המועדון ואז לחזור הביתה לבד. עברתי לאחרונה כל כך הרבה לילות שהתחילו עם הפה הגדול שלי שכבר דיי ברור לי איך הלילה הזה יגמר: אני אגיע הביתה, אכנס למעלית, אבהה בעצמי בראי במשך שש קומות, אצא למרפסת ואסתכל על הים עם כוס של ג’יימסון ואני אלך לאיבוד בנוף של הים עד שאני אכנס למיטה.

אני מנתקת את עצמי מהנוף של הים וממשיכה בדרכי. עוד כמה דקות אני כבר אהיה בבית. מכוניות בודדות חולפות ברחוב בעצלתיים. אני נעצרת כשאני שומעת את השם שלי מאחד הרכבים שמאט ועוצר. זה הוא. חששתי מזה. אני עייפה מידי בשביל זה. "תשמע..." אני מתחילה לומר כשהוא יוצא ומתקרב, "זה לא היה משהו אישי. רק ה.." המטלית הגדולה שהוא מצמיד לי לפה תופסת אותי בהפתעה, יש ריח של אצטון אבל מתקתק ואז, כמו בסרטים, הכול נהיה שחור ואני עוצמת את העיניים...

...ופוקחת אותן. אני שוכבת על רצפת עץ. אין לי מושג איפה. אני מסובבת את הראש. משמאלי יש שולחן ומימיני יש מיטה מול מראה גדולה שתלויה על הקיר. יש פה כל מיני קופסות זרוקות בבלגאן ומה זה הרעש הזה? איזה מוזיקה רועשת מאיפשהו בחוץ. אני לא רואה חלון. אני מנסה לקום מהרצפה אבל לא מצליח להזיז את הידיים או הרגליים שלי. הרגליים שלי קשורות וגם הידיים, ואני תקועה עם הבטן שלי צמודה לרצפה. הקור של הפרקט עובר דרך החולצה הדקה שבקושי מכסה לי את הבטן, לפחות החצאית שלי עוד עלי. אני מנסה לסובב את הצוואר ומצליחה לראות שעוד חבל מחבר בין הרגליים לידיים. אני בוהה בקשרים כמעט בהפתעה. עבודה יפה. מישהו יודע מה הוא עושה. מטומטמת, זה לא הזמן להעריך את האומנות של המצב. זה הזמן לצאת מפה. אני מנסה לשחרר את יד ימין ואז הדלת נפתחת.

הוא נכנס. הוא נראה קצת מופתע אבל אז עולה לו חיוך מרושע על הפנים. "אני שמח שאת כבר ערה" הוא אומר "הנה, תני לי לעזור לך עם זה". הוא מתקרב ועובר אותי, נעמד מעלי ככה שאני לא יכולה לראות אותו. אחרי שנייה הוא מתיישב. התחת שלו נוחת בכוח על הגב העליון שלי, כל האוויר בורח מהריאות שלי. כמה הבן זונה השרירי הזה שוקל. אני מרגישה את התחת שלו על הגב שלי והשדיים שלי נמעכים על הרצפה, אני בקושי מחזיקה את הראש וזה כל מה שאני יכולה לסבול "אידיוט, אולי תשים לב איפה אתה יושב" אני מסננת, מופתעת שהקול שלי לא רועד. אני שומעת אותו מצחקק לפני שהוא קם והולך לשבת על המיטה. "הנה" הוא אומר, "בטח הרבה יותר נוח לך ככה, למה שלא תשבי". הבן זונה לא שיחרר אותי אבל הוא כן שיחרר את החבל שחיבר בין הידיים והרגליים שלי. אני מתנועעת ומתיישבת על הברכיים. הוא יושב על המיטה, מטר ממני, ומחייך. מחייך הבן זונה. אני מסתכלת עליו "טוב, נהנית. אתה רוצה לשחרר אותי עכשיו?". הוא ממשיך לחייך. "כן, אין סיבה שיהיו עליך מגבלות. את יכולה להביא לי את המספריים? הם על השולחן?". אני מביטה הצידה. יש זוג מספריים על השולחן, אבל אין סיכוי שאני אוכל להגיע אליהן ככה. "עם הפה" הוא אומר, כאילו שהוא קורא את המחשבות שלי "תזחלי לשם ותאחזי אותם עם הפה". "בטח אתה היית רוצה לראות ש..." בום.

אף פעם לא בעטו בי. הבטן שלי מכווצת. אני לא רואה שום דבר חוץ מכאב. אני שומעת רק דם באוזניים. דממה. "את צודקת, אני מצטער" הוא אומר בטון מתנצל, "הייתי צריך לומר 'בבקשה'. את יכולה, בבקשה, להביא לי את המספריים מהשולחן". אני לא מרימה את המבט מהרצפה. אני גוררת ברך אחרי ברך עד שאני מגיעה לשולחן. כפות הרגליים שלי כואבות מהחיכוך ברצפת העץ. אני מיישרת את הגב ונושמת לאט כדי להתמודד עם הכאב. אני מתכופפת ותופסת את המספריים בפה. פלסטיק ומליחות של זיעה. אני מדדה חזרה. אני לא מביאה לו את המספריים, במקום זה אני פותחת את הפה ויורקת את המספריים המחורבנים לרצפה, ואני מרימה את הראש לעברו. הוא מחייך. האקט המרדני שלי משעשע אותו. "אם תתנהגי לא יפה שוב" הוא אומר בקול רגוע, רגוע מידי. "אני הולך להוריד את הגרביים שלך ולגזור אותן". אני בוהה בו. אני לובשת את הגרביים הצבעוניות שלי שלכל אצבע יש מקום משלה. אלו הגרביים שאני הכי אוהבת. מאיפה הוא יודע את זה? איך הוא נכנס לי לראש? דמעה מבצבצת לי מהעיניים, הוא שולח אצבע ומנגב את הדמעה שלי, האצבע ממשיכה לפה שלו. התנועה איטית. עד שהוא טועם את המליחות שיצאה ממני הדמעה השנייה כבר עושה דרכה מטה. שנינו חולקים את הטעם של המליחות שלי. אני משפילה את המבט ויכולה לראות את הזין שלו מתקשה מתחת למכנס אבל אני לא אומרת כלום. אני יכולה להרגיש עוד טיפה מתגלגלת על פני העור שלי אבל לא מהעיניים. טיפה שמזדחלת במורד הירך שלי.

הוא מתכופף ומרים את המספריים בתנועות האיטיות האלה שלו. מתגרה בי לנשוך אותו או להפגין מרדנות. אני מחכה עד שהוא יחזור לשבת ומסתובבת בצייתנות כדי שיוכל לגזור את החבל ולשחרר אותי, דרך המראה אני יכולה לראות אותו מסתכל עלי מסתכלת עליו. היד שלו אוחזת בכתף שמאל שלי. חזק. יד ימין שלו, עם המספריים, מתחילה לחתוך את החולצה שלי מכתף ימין כלפי מטה. "מה אתה...", "שקט בבקשה." הוא מצווה, "לא לזוז. אני לא רוצה לחתוך לך את הפטמה בטעות. אם אני אחתוך לך את הפטמה זה יהיה בכוונה". בן זונה. רק מהמחשבה על מה שהוא אמר כל השרירים שלי קפואים במקום. אני בוהה במראה ורואה אותו חותך את החולצה שלי מכתף ימין עד למותניים. קו עקום כמו הראש שלו, אני חושבת לעצמי. חזייה לבנה מציצה בביישנות בין כנפי המסך הקרוע שהיה החולצה שלי. אני לא מצליחה לנשום כשהוא שולח את היד וחופן את השד השמאלי שלי. יד עדינה בתנועה גסה. האצבעות שלו נסגרות, לאט אבל בחוזקה על הבשר שלי, הוא כמעט מחזיק את הלב שלי ביד שלו. "ועכשיו" הוא לוחש לי, "את הולכת להצטער על כל הדברים שאמרת במסיבה, אני הולך להראות לך איזה אדון טוב אני יכול להיות".

רק אחרי שעה הוא מפסיק, ולוקח לי יותר מכמה דקות אחרי זה לפני שאני מפסיקה להתנשף, לפני שהנשימה שלי נרגעת. הגוף שלי שטוף זיעה שממשיכה לנטוף לתוך המזרון. הרגליים שלי מפוסקות בכוח לפינות המיטה ועדיין רועדות. אז החיוך הנבזי שלו מופיע שוב. הוא קם וצועד עד הקיר, עד למראה הגדולה ומסדר איזה תלתל סורר. אחרי רגע הוא מקיש פעמיים על הזכוכית ואומר "חבר'ה, עכשיו אל תעזו למצמץ אפילו".

לא? מראה חד צדדית? אנשים מסתכלים עלינו עכשיו מהצד השני? לא, אין סיכוי. זה מסוג הדברים שרואים רק בסרטים. מי בארץ יכול להשיג משהו כזה? אין סיכוי. הוא סתם משחק משחקים בראש שלי.
נכון?

איפה הוא? אני מפסיקה לבהות במראה ומנסה לראות איפה הוא. איפה הוא נמצא. אני רואה אותו בפינת החדר מחטט באחת הקופסאות. הוא מביט בי והעיקול של השפתיים שלו נשאר טבוע בראש שלי בזמן שהוא ממלמל "אם רוצים לצמצם, לפעמים צריך להרחיב. אם רוצים להחליש, לפעמים צריך לחזק". הוא מצטט לי את ספר הטאו? לי? מה לעזאזל קורה פה? אלוהים אדירים, מה זה הדבר הזה שהוא מחזיק?

הרבה יותר מאוחר. אחרי שברחתי מהגוף שלי, אחרי שהוא החזיק אותי עד שחזרתי פנימה, אחרי ששטפתי מעלי את הזיעה והזרע, ואת הדם והדמעות. אחרי הכול הוא מסיע אותי הביתה. הנסיעה שקטה אבל נעימה, אני לובשת חולצה ומכנסיים שגדולים עלי אבל הבד נעים ורך ומכסה את כל הסימנים. כשהוא עוצר אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים אבל לא אומרים כלום. אנחנו מתחבקים ואני יוצאת מהרכב.

הראתי לו, אני חושבת לעצמי תוך כדי הליכה לכיוון הבית. הראיתי לו שהוא יכול להיות יותר ממה שהוא היה. הוא לא ייעלב יותר אף פעם כשמישהי תגיד לו שהוא יכול להיות טוב יותר. עכשיו אני יכולה ללכת, אני ממילא הייתי פה בתפקיד חד פעמי. כזו אני, חד פעמית. זה לא מפריע לי. אני בת זונה קשוחה ומנוסה ואי אפשר לומר שלא נהניתי. עכשיו אני אעבור ליד הים ואמשיך ללכת עד שאגיע הביתה, אני אקח את המעלית, אחייך לעצמי בראי במשך שש קומות, אצא למרפסת ואסתכל על הזריחה עם כוס של ג’יימסון ואלך לאיבוד בזיכרונות מהלילה שעבר עלינו עד שאני אכנס למיטה.