שייכות

עברתי דרך אותה הכיכר המסריחה בפעם המאה הפעם בדרך הביתה כדי לבשר לאבא על איזשהו מענק מהאוניברסיטה.
החלק הזה של הדרך היה לי קל דווקא....פחות או יותר באותו היום אבל לפני 17 שנים הלכתי באותו הכיוון. מכווץ ומפוחד....אחת המורות התקשרה אלינו הביתה ורצתה לדבר עם ההורים שלי על ערימת השליליים שהבן הדיסלקט שלהם הצליח להנפיק.
לא סתם חזרתי מפוחד הביתה וההליכה על קצות האצבעות לא מי יודע מה עזרה. באיזשהו שלב עוררתי את הענק מרבצו והוא הפליא בי את מכותיו. אמא לא עשתה כלום....כמו תמיד. אחרי זה קרעתי את התחת, במשך שנה שלמה, כדי שאוכל לצאת מהבית לאיזה מוסד נורמלי (...או שבעצם רציתי לספק מישהו).
כאז כן היום, אני קורא והאותיות קופצות לי ומטיילות על הדף...רק שבניגוד לעבר, אינני חושש להתפס בשגיאת קריאה (שגיאות כתיב דווקא כן מפחידות אותי...סימן לבורות) ואף בריון לא מחכה לי ליד הברזיה הקרובה, או בסלון הבית.

אז מה היה...
נכנסתי לבית אבי והראתי את המכתב...הוא חייך חיוך גדול גדול ואני שמחתי. אמא אמרה איזה יופי (יש לה מה לספר לחברות בעבודה). תחושה של סתמיות מילאה אותי...יצאתי משם בערב וגיליתי שהפאב המיתולוגי של כפר סבא שינה את שמו ועכשיו מתקיימת בו מסיבה של איזו חטיבת ביניים.

יש לי עוד 7 שעות עד לרכבת שתוציא אותי מכאן..אני תקוע בים של ריקנות....כלום ולא כלום, סרט סהרורי של פליני, בערוץ ארטה והנחירות של אבא מעבר לקיר