אני לא רע?!

0600

קול ששואל.... אמא, איפה האזיקים?

נדרכתי.

לא ויתרתי.

היא שלי.

איך זה שלא מזהים את ?? בניין שלם נחלק בין שולטים/ות ונשלטים/ות!!

לא מאמינים?... חצי בבידוד רק מזמינים, מנחים רוצים שירות והחצי השני מטזז, מביא, נשלח למשימה.

הכי מצחיק שיש גם תלונות על שיתוף הפעולה.

נו טוב...לכל שבת יש מוצאי שבת.

משפחת כהן...זה מתקרב ובגדול.

😇🙃😀

ברוכה הבאה.

אישית...2020 היתה טובה...רק לנו.

לכל כך הרבה היא היתה אסון שהופך גם אותנו.

לראות אנשים טובים שנאבקים לשרוד, באמת לשרוד. 

אז למרות הטוב האישי והזוגי...טוב שהסתיימה.

מאחל לכולם שנה של צמיחה, בריאות ורעב לחיים.

היא המנה העיקרית שלי, הקרם דלה קרם של כל החיבור בנינו.

זו לא המציצה, החיבוק, ה-69, הרימינג, או כל אקט אחר מכל סוג שהוא.

זו לא ההצלפה, הצביטה, הלפיתה או הקשירה שלה. או כל אקט שליטה אחר.

זה מאד פשוט וזה שווה הכל.

זה הרגע הזה שבו כולי מועך אותה כשהיא על בטנה לתוך המזרון/רצפה/פרקט.

כשאני כולי בתוכה...נשאב לתוכה ואז לוחש לה לתוך המוח בשקט ובנחישות.

"מי את?"

"הכלבה שלך" היא לוחשת.

"ומה את?"

"הזונה שלך אדוני" היא עונה.

ואז הכל מתעצם, מתחבר...יש שקט קצר של הבנה עמוקה, של חיבור מעולם אחר.

השמיים הם הגבול.

ואני....לא אפסיק ללחוש לה.

וכך כתבה...

From the beginning of time, in childhood, I thought that pain meant I was not loved. It meant I loved.

Louise Glück

😀

מון אמור.

עוד לא חצי יום מתחילת השנה והסגר עם הילדים!! וכבר מרגיש את קצות העצבים באצבעות.

עד עכשיו נספרו 3 פליקים בין 2 הקטנים.

אז יומיים בדרך...מי יודע איך יגמר...איך ימשך עוד יום לפני שמסתיים שבוע העבודה שלה והיא חוזרת הביתה.

לנשום עמוק...הלילה שלי.

ינואר 94.... רק אתמול הייתי שם. צעיר. מס' 3 ברכב מאחור וכבר בולט על שני הותיקים שמלפנים. 

מלא מוטיווציה, מלא חלומות, מלא ארועים...קשים. מראות שלא נשכח וחוויות מדהימות. 

עכשיו הגיע הזמן לעבור להשקעה אחרת. בעצמי, במשפחה. 

איך מסתדרים כהטלפון מפסיק לצלצל. כשאין "הקפצה". כשאתה מלא ידע וזכרון ארגוני... צריך מקום לפרוק את זה.

קבלתי את ההחלטה הכי קשה בקלות. לקום ולעזוב ולהיות מחוץ למערכת הזאת. כי היום, אחרי כל השנים הבנתי שיש לי אחריות ויכולת לתת את כולי בחממה הפרטית שלי. לחנך באמת את הראויים ביותר.

מתרגש לקראת המסע החדש.

באהבה לכם יקירים!!

חוזר לאתר והוא כל כך ריק.

אתה חסר בכל עמוד ולא רק באלבומים שיצרת.

בשבילי היית חבר שידע להנות בכל רגע מכל הטוב שהעולם הציע.

וברגע אחד נעלמת.

אף אחד לא ממלא את נעליך....

חושב עליך מצלם את אלוהים והמלאכיות שלו...בטח כמה מהן כבר לא כל כך תמימות יותר.

יאללה בונדג' אחי....שלח תמונה.

עכשיו בא לי.... ממש!

לקחת את הנעלים ולצאת לרוץ.

אח״כ להתקלח ואז לנוח... בך.

נכון שזה בא לפעמיים?? 

לצאת ולפרק..

לקחת למעוך..

לצעוק וללחוש...

לקרוע ולגזור..

לחזור לבסיס הטבעי.

לגרד פינה חדשה בגוף.

להאדים לחי.

ישבן

חזה

בואי... אני גם נושך.