לפני שנתיים. 17 במרץ 2022 בשעה 5:01
0600
קול ששואל.... אמא, איפה האזיקים?
נדרכתי.
לא ויתרתי.
היא שלי.
אני לא רע?!
מחשבות על חיים..נשים...חינוך.לפני 3 שנים. 7 בינואר 2021 בשעה 11:25
איך זה שלא מזהים את ?? בניין שלם נחלק בין שולטים/ות ונשלטים/ות!!
לא מאמינים?... חצי בבידוד רק מזמינים, מנחים רוצים שירות והחצי השני מטזז, מביא, נשלח למשימה.
הכי מצחיק שיש גם תלונות על שיתוף הפעולה.
נו טוב...לכל שבת יש מוצאי שבת.
משפחת כהן...זה מתקרב ובגדול.
😇🙃😀
לפני 3 שנים. 1 בינואר 2021 בשעה 21:22
ברוכה הבאה.
אישית...2020 היתה טובה...רק לנו.
לכל כך הרבה היא היתה אסון שהופך גם אותנו.
לראות אנשים טובים שנאבקים לשרוד, באמת לשרוד.
אז למרות הטוב האישי והזוגי...טוב שהסתיימה.
מאחל לכולם שנה של צמיחה, בריאות ורעב לחיים.
לפני 3 שנים. 8 בנובמבר 2020 בשעה 15:16
היא המנה העיקרית שלי, הקרם דלה קרם של כל החיבור בנינו.
זו לא המציצה, החיבוק, ה-69, הרימינג, או כל אקט אחר מכל סוג שהוא.
זו לא ההצלפה, הצביטה, הלפיתה או הקשירה שלה. או כל אקט שליטה אחר.
זה מאד פשוט וזה שווה הכל.
זה הרגע הזה שבו כולי מועך אותה כשהיא על בטנה לתוך המזרון/רצפה/פרקט.
כשאני כולי בתוכה...נשאב לתוכה ואז לוחש לה לתוך המוח בשקט ובנחישות.
"מי את?"
"הכלבה שלך" היא לוחשת.
"ומה את?"
"הזונה שלך אדוני" היא עונה.
ואז הכל מתעצם, מתחבר...יש שקט קצר של הבנה עמוקה, של חיבור מעולם אחר.
השמיים הם הגבול.
ואני....לא אפסיק ללחוש לה.
לפני 3 שנים. 18 באוקטובר 2020 בשעה 4:15
וכך כתבה...
From the beginning of time, in childhood, I thought that pain meant I was not loved. It meant I loved.
Louise Glück
😀
מון אמור.
לפני 3 שנים. 22 בספטמבר 2020 בשעה 7:26
עוד לא חצי יום מתחילת השנה והסגר עם הילדים!! וכבר מרגיש את קצות העצבים באצבעות.
עד עכשיו נספרו 3 פליקים בין 2 הקטנים.
אז יומיים בדרך...מי יודע איך יגמר...איך ימשך עוד יום לפני שמסתיים שבוע העבודה שלה והיא חוזרת הביתה.
לנשום עמוק...הלילה שלי.
לפני 3 שנים. 5 באוגוסט 2020 בשעה 12:35
ינואר 94.... רק אתמול הייתי שם. צעיר. מס' 3 ברכב מאחור וכבר בולט על שני הותיקים שמלפנים.
מלא מוטיווציה, מלא חלומות, מלא ארועים...קשים. מראות שלא נשכח וחוויות מדהימות.
עכשיו הגיע הזמן לעבור להשקעה אחרת. בעצמי, במשפחה.
איך מסתדרים כהטלפון מפסיק לצלצל. כשאין "הקפצה". כשאתה מלא ידע וזכרון ארגוני... צריך מקום לפרוק את זה.
קבלתי את ההחלטה הכי קשה בקלות. לקום ולעזוב ולהיות מחוץ למערכת הזאת. כי היום, אחרי כל השנים הבנתי שיש לי אחריות ויכולת לתת את כולי בחממה הפרטית שלי. לחנך באמת את הראויים ביותר.
מתרגש לקראת המסע החדש.
באהבה לכם יקירים!!
לפני 5 שנים. 17 בנובמבר 2018 בשעה 21:06
חוזר לאתר והוא כל כך ריק.
אתה חסר בכל עמוד ולא רק באלבומים שיצרת.
בשבילי היית חבר שידע להנות בכל רגע מכל הטוב שהעולם הציע.
וברגע אחד נעלמת.
אף אחד לא ממלא את נעליך....
חושב עליך מצלם את אלוהים והמלאכיות שלו...בטח כמה מהן כבר לא כל כך תמימות יותר.
יאללה בונדג' אחי....שלח תמונה.
לפני 5 שנים. 6 במאי 2018 בשעה 20:53
עכשיו בא לי.... ממש!
לקחת את הנעלים ולצאת לרוץ.
אח״כ להתקלח ואז לנוח... בך.
לפני 10 שנים. 30 בינואר 2014 בשעה 12:53
נכון שזה בא לפעמיים??
לצאת ולפרק..
לקחת למעוך..
לצעוק וללחוש...
לקרוע ולגזור..
לחזור לבסיס הטבעי.
לגרד פינה חדשה בגוף.
להאדים לחי.
ישבן
חזה
בואי... אני גם נושך.