המדיר את אשתו מתשמיש המיטה--בית שמאי אומרין, שתי שבתות; ובית הלל אומרין, שבת אחת.
סשן 2.
עוד פרחי רוע
" הנה כבר אספסוף בזוי של בני תמותה
אל שוט-התענוג, תלין אכזר, נרכן
בחג העבדים לוקט לו חרטה -
כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן "
היום תלמדי איפוק. לא תשתתפי בחג העבדים. את אינך בזויה.
קשורה. פשוקה. פעורה אלי המון החוגגים.
בתחתית הבטן בערה
שוט, כאב חד, לטיפה. היום אדיר את תשמישי המיטה
ואת, כאש אלי עץ כמים לחרבה, בוכה.
ודמעותיך זולגות לאורך ירכייך
שפתיך רטובות, זולגות, מתחננות.
עם העבדים הלז, מתבוננים. בעינים כלות. להיטיב עמך
כלומר לכלות.
זעמם בך
להטביע כאבם בעור הרך
שלך
מילה אחת והם שלך. כולם. כל אדוניך הנרצעים
כל זאביך הבזויים
כל כאבייך יפוגו באחת
באיבחה בשריקה בצליפה
מילה שלך. אחת. והם ינברו בבשרך
ילקקו לשד שדיך. מותר לך לבקש.
ואם תחרישי.
אדע שאת שלי.
לפני 14 שנים. 25 ביולי 2010 בשעה 21:44
