מאה שנות בדידות

סשן שלש

"העיוורים" - בודלר.
"כרוכה כדי זועה אחר העונג המסעיר
ראי, הן אף אני נשרך! - נדהם יותר מהם,
אשאל : כל העורים האלה, מה שחקים להם? "

איני צריך לכפות אותך שכן את מצייתת. אבל לשם תחושת חוסר האונים, אני קושר.
ואת עינייך. עיוורת, ללא שחקים, כרוכה אחרי העונג המסעיר. עד כדי זוועה.

ממתינה בשקט. אני מעשן בשקט, מדיח כלים, מסתובב בבית. את כפותה ועיוורת. ושותקת.
דפיקה בדלת. את נמתחת. מקשיבה בזהירות לכל צליל, מנסה לפענח.
נכנס אורח. או אורחת. או אורחים. אני שם תקליט. ויניל. כדי שתשמעי פחות.
ידיים מלטפות אותך. שתיים. את מזהה את מגעי ? או שמא זה אחר.
שפתיים בשפתייך. את נענית. בפחד. בתשוקה. עוד זוג ידיים על שדייך.
ועוד אחד מלטף את ירכיך. בעדינות.
שלשה זוגות ידיים. אולי ארבעה. את כבר אינך יודעת.
לשון בין שפתיך, לשון בעכוזך, לשון בערוותך,לשון מאחורי ברכייך, לשון בכל מקום
ואז צליפה אחת חדה, על הפיטמה, ואנחה, והכל נפרץ ומהומה.
"את בשליטה" אני אומר
והיא מנסה להרגע, להשתחרר, להפתח, להכנע. להכניע. את האגו החרד
את אי הודאות, את הבושה, את הפחד, את הרצון המטורף לראות, לשלוט, לכוון, לנהל

אני מסמן וכולם מתרחקים. אף אחד אינו נוגע בך. את רטובה ולוהטת ורוצה מגע, רוצה כאב, רוצה חיבוק
רוצה לדבר, לבקש, להתחנן.

התקליט מסתיים בקול שריטות נעים של פעם. דממה.
היה ? או לא היה ?
הקולות והמגע נעלמים. אני מתיר אותך. את בוכה. את נרגשת. את מלאה בהתרגשות שאין לשאת.
הם מכירים אותי ? אני מכירה אותם ? כמה היו ? מי הכאיב ? מי ליטף ? מי גמר עלי ?
היתה גם אשה ? היו שתיים ? הייתי נעימה לכם ?

היית יפה. הכי יפה. ומתוקה תרתי משמע.
וכשנכנעת היית יפה יותר, מלאה באהבה.