מאה שנות בדידות

סשן ארבע

יצחק לאור
"...אף פעם לא למדנו באמת לברך עליהם
ואף על פי כן, הידיעה
היא הכרת הרגע
הכואב,
לפני הצעקה
אחרי המכה, שהמר
מציף בדם חמוץ מכאב ויש לבודדו, לטבול בו
לשתוק. ואת היודעת : מן הרגע הכואב מתחילה האמת..."

אז מה למדנו ילדים ?
היא מורה בתיכון. התוכנית פשוטה. היא עם חולצה דקה מאד. חצאית . בלי תחתונים.
אני נכנס לכתה בתור "סטודנט לחינוך". צופה בשעור, נשען לצד הלוח , מתבונן בנערים ובנערות.
בני 16-17. מיוחמים. חולמניים. גולמיים וגולמניים.
כמתוכנן. 10 דקות אחרי תחילת השיעור היא יוצאת לדקה, מסתכנת, בהנף אחד מורידה את החזיה מתחת לחולצה
במסדרון השקט. מכניסה לשקית שהוכנה מראש בפרוזדור, תלויה על וו, בצד תיקים וסוודרים.
כמתוכנן, צובטת לעצמה את הפיטמות בכח. כעת הן בולטות מאד. נכנסת לכתה. רק חצי דקה חלפה.
יש מתח באויר ? או שזה רק אני נשנק, בולע רוק, מביט בפיטמותיה המזדקרות מבעד לחולצה הדקה.
שולח אסמס. הנייד שלה רוטט בתיק. כמו שמתוכנן. היא מתיישבת, נותנת תרגיל, מניחה תיקה על רגליה כדי להסתיר את ידה.
היא דוחפת שתי אצבעות עמוק בין רגליה. היא רטובה. אני מריח אותה מכאן. האם גם הם מריחים ?
כמתוכנן. היא עוברת בנחת בין השולחנות, ומעבירה ידה בשיער של אחד התלמידים. היד עם האצבעות הרטובות.
הריח מתוק ונעים. חריף ובולט. ביקשתי שתעביר ציפורניים בחוזקה על קרקפתו, כמו ה"אורגזמטרון". אני רואה שעיניו נעצמות וצמרמורת עוברת בגופו.
יש דממה בכתה, או שהם שקועים בפתירת התרגיל. אני בקושי נושם מהתרגשות.
שוב. אסמס קטן. היא מתיישבת כמו בפעם הראשונה, מחדירה שתי אצבעות.
מפחדת שתלמידים מאחור אולי יבחינו בליטוף השיער החביב, השיגרתי, התמים. הולכת לשורה האחרונה
בחור גדול יושב שם, שקוע במחברת. שוב היא מעבירה יד עם אצבעות רטובות על שערו.
אני רואה את כף ידה קמורה. אצבעותיה כמו עיט קשות והיא חודרת לעומקי שערו ואני יודע שציפורניה שורטות בעדינות את עור ראשו של הבחור.
נשמתו נעתקת.
היא מסתכלת בי. חזה עולה ויורד במהירות. היא מתרגשת מאד. שעונה בגבה לקיר האחרוי בכתה היא מביטה בעיני
ודוחפת את אצבעותיה לפה. מלקקת אותן.
היא מתכופפת אל מחברתו של הבחור האחרון. אחרכך אמרה לי שמשערו נודף ריחה ברור וחזק. מערפל חושים. היא שמעה אותו מתנשם בכבדות. מבין ולא מבין דבר.
זה רק אני ? או שכל הכתה בערה באש.