אוי לבושה

העובדה שאני כותבת לבן על גבי שחור כבר גורמת לי להרגיש חתרנית.
הדיבור בעיברית הוא דיבור של פעולות. במשפט תקין בעיברית לרוב ה"אני" מתכונן דרך הפעולה שהוא עושה, גם הפעולה מתכוננת יחד עם הסובייקט הפועל אותה. נניח משפט כמו "אני חושב" פעולת המחשבה והאני מתכוננים בו זמנית, זה על גבי זה. ה"אני" שפועל בעיברית לרוב נמצא בפעולה מסויימת, זו פעולה שמשנה אותו, מתארת אותו כגמיש. זה נובע המעובדה שבעיברית אין הווי. אין מתווך. הסובייקט והפעולה משפיעים זה על זה באופן שווה.
באנגלית לעומת זאת, ישנה ההוויה שמתווכת את האני למציאות. האנגלית מניחה הוויה שקיימת כשלעצמה. היא הקבוע, האמת. ה"אני" באנגלית הוא הקונטינגנטי, סופי. אם מתרגמים ממש באופן מילולי את המשפט "i m thinking" נקבל את הצורה הבאה: אני בהווית חושב, כלומר הווית המחשבה קיימת כשלעצמה, והאני הספונטני מונח בה ברגע זה. הווית המחשבה תהייה שם גם אם אני לא אהייה בה. יש כאן מבנה של "אני" גרעיני, בלתי משתנה שנח לעיתים בהוויה זו ולעיתים באחרת. ההוויה היא שאחראית עלי, היא אחראית לפעולות שלי, רק משום שאני בהווית המחשבה אני חושב. באנגלית יש להוויה תוקף איתן יותר מאשר לסובייקט.
בעיברית לא ניתן לחשוב על חושב ללא סובייקט חושב, למעשה, במילים רבות ה"אני" כבר כלול בפעולה (אכלתי, צא, מתקלח, ירדה) גם ללא הכנסת הגוף המדובר יש נוכחות של פועל בתוך הפעולה.
מבחינת מבנה הלשון אם דקארט היה דובר עיברית, לא הייתה משמעות להוכחה שלו "חושב משמע קיים" משום שבעיברית במילה חושב כבר נוכח גוף חושב, אין צורך באני\אתה\הוא, אילו נוכחים במילה גם ללא הוספתם. והמשפט לא מנכיח את ההויה אותה רוצה דקארט להוכיח, הוא רק אומר דבר מה על האני. באותו מבנה, אם נשנה את הפועל בעיברית, לא נאבד את ההנכחה הלוגית של ההוויה - משום שמלכתחילה היא לא קיימת שם. אוכל משמע קיים. בעיברית הפועל מנכיח את הסובייקט ולא ניתן להקיש הוויה משום שהיא לא קיימת בשפה שלנו. בעיברית אין משמעות לקיום החוץ.
כשאני בעבודה, אני גם בהוויה וגם במקום ספציפי, ניתן לגזור מכך שאני עובד, כלומר במשפט ההווי הזה יש אפשרות להניח פועל. מול משפט ההווי הזה אני רוצה להעמיד את המשפט "אני אוכל" ממנו לא ניתן לגזור שאני באכילה משום שזה אינו משפט תיקני. כשאני בהפסקה אני לא פוסקת וזו מ2 סיבות: הראשונה היא שאני לא שופטת, והשניה היא שכשאני פוסקת מלעשות דבר מה, אני לא ממשיכה מאוחר יותר, והפסקה מניחה זמן קצוב בתוך הפעולה הנמשכת. כעת אני מגיעה לאניגמה הגדולה מכל: מה קורה כשאני בצבא?
לצבא אין ניגזרות של פעולה, אני לא צובא. זו הוויה, זה מקום? לא בטוח, אני יכולה להיות בבסיס, אומנם משתמשים באני בצבא כדי לתאר מקום אך למעשה זה לא מקום מסוים, לא ניתן להסיק ממנו על מקום הימצאי ללא ידיעה מראש היכן אני משרתת. כמובן שהטיעון הזה יכול להיות תקף גם לגבי העבודה. בעבודה אני יכולה להיות במשרד, אבל ההקלה במקרה זה היא שאני יכולה להסיק פועל - כמו שאמרנו קודם.
מכאן שצבא הוא רק הוויה, וכמו שהאנגלית משאירה את האחריות לפעולות להוויה ומסירה אותן מהסובייקט, גם הצבא עושה כך. זה לא החלטה שלי אם לאפשר לזקנה שמתיבשת בשמש לעבור או לא לעבור במחסום, אני רק מקבל הוראות. החייל המסכן, איבד את כושר השיפוט שלו כשנכנס לצבא. הוא איבד את האחריות המוסרית. הוא רכוש צהל וככזה אסור לו לפעול משיקוליו האישיים, הוא חייב לעשות את מה שהמפקד אמר לו. האחריות המוסרית שייכת לצבא ולא לחייל שאיבד את מוחו וריגשותיו כיוון שאילו משקל עודף במסע.
הייתי שמחה אם זה היה מסתיים כאן, אך צהל יצר מנגנון של אפשרות לאחריות פקטיבית, ממש כמו באנגלית. באנגלית אני אומנם בהווית חושב, והאחריות מוטלת על ההויה אך נשמר החושב כפעולה. כולנו מזהים את הthinking כפועל. אומנם בינו לבין האני יש תיווך של הוויה שרק היא יכולה לחבר בין תצורת ההוויה הספציפית - מחשבה, לבין שאני, אך ישנו פועל. בצבא גם יש זיכרון נוכח של אחריות, אך זו אחריות כסתח כפי שנהוג לאמר שם. אם עשיתי משהו שלא תואם לאופי בו הצבא רוצה להציג את עצמו אז האחריות עלי. אם שכחתי את הנשק, אני אשם. אם פלטתי כדור, אני אשם. אם משהו הפיץ לעיתונות שלא סרבתי לפקודה בלתי חוקית בעליל, אני אשם. הזיכרון של הפעולה מלווה את החייל, הוא מרגיש אחריות אבל לא אחריות מוסרית כיוון שהצבא שלנו שכח מהו מוסר