בסופו של דבר - כל אחד בוחר את המשחק שלו בחיים והכל משחק. בבוקר ראיתי את killers והיה שם קטע שבו איזה סוכן cia או משהו בסיגנון אומר על בחורה שעוברת ברחוב, שבסופו של דבר הוא מאפשר לה לחיות. ואני שאלת what the fuck? נו? ברצינות? ואז אני קולטת שיש אשכרה אנשים שחושבים שהם מאפשרים לי לחיות בגלל המשחק שהם בחרו לשחק. נגיד חייל חושב שהוא מציל את החיים שלי כשהוא הולך לשחק ברוצחים עם ערבושים - הוא אשכרה מאמין שהוא לא משחק, שאילו החיים, שככה פועלים בעולם. הוא לא מבין שהוא פשוט נכנע למשחק של משהו אחר, שהוא שחקן מתחיל או כלי משחק של משהו שהמציא את המשחק הזה, שהמשחק לא קיים בעולם באופן הכרחי, אינהרטי.
כל זה ניחא, אבל מה איתי? למה המשחק הזה תפש כזו תאוצה? למה גם אם אני לא רוצה לשחק אני חלק מהמשחק? איך זה, שלא משנה כמה אני מתנגדת למשחק אני חלק ממנו?
טוב.. אולי במקרה שלי זה פשוט.. אני עדיין חלק מהמשחק בדיוק בגלל שאני לא אדישה אליו - בדיוק בגלל שהוא מרתיח אותי. אבל המחשבה שהבן זונה אשכרה מאמין שהוא מציל את החיים שלי בשימור המלחמה מוציאה אותי מדעתי.
אני יכולה להיות אדישה לעולם הזה - bdsm ואני כשלעצמי באמת מחוץ למשחק אבל מול מי שמשחק את המשחק אני גם כלי או שחקן - גם אם אני לא שותפה פעילה. כשאני לא שותפה פעילה במשחק הזה, השחקנים יקראו לי ונילית, ואז בעל כורחי אני חלק מהמשחק, חלק זוטר אך עם זאת בעל משמעות מסויימת עבור המשחק.
השאלה האמיתית היא איך הופכים למנהל משחק, ליוצר שלו.
לפני 14 שנים. 7 בנובמבר 2010 בשעה 19:33
